משחק מסוכן – פרק 18

"אני בבית!" לילי קראה אל החלל הריק של ביתה. היא תהתה אם אמה נרדמה או שהיא יצאה לקניות. מחשבה נוספת עלתה בה כששאלה את עצמה איפה אחותה הקטנה.
"אימא?" קראה שוב, מניחה את מעילה על שולחן המטבח.
"אימא? את פה?" שאלה והחלה ללכת אל חדרה, תוהה מה תמצא שם. לבה פעם במהירות, מריח שמשהו חשוד.
היא נכנסה לחדר בצעדים איטיים, מפחדת ממה שהולך לקרות. במבט ראשון הכול נראה נורמלי: המיטה מוצעת מהבוקר, תיקה מונח לצד השולחן, מגירתה התחתונה בארונה פתוחה מעט, זכר לחיפוש המהיר שלה לגרביים. היא הסתכלה שוב, סוקרת באופן יותר מדויק מה חסר.
לבסוף היא קלטה מה חדש לה שם, מה זר לה. זו הייתה חבילה קטנה, צבעה בצבע שמיכתה. היא הייתה עטופה ונראתה מאוד… חגיגית. בצעדים שקטים לילי החלה להתקדם אל החבילה, חשדה עדיין מהדהד בה.
היא התיישבה על המיטה, עיניה מצומצמות מעט. ידיה לקחו את החבילה אליה, ממששות את בד העטיפה היוקרתי. בעדינות היא פתחה את החבילה, סקרנית לראות מה מסתתר שם.
הדבר הראשון שראתה זה פתק. היא פתחה אותו באטיות, מושכת את הדקות עד לקריאת המילים.
"זיכרון מהפגישה.
מקווה שנעשה את זה שוב.
בקרוב.
דייגו."

היא קראה שוב ושוב את המילים המשורבטות בכתב חפוז, תוהה מתי ואיך הצליח להיכנס לביתה ולהשאיר לה מתנה קטנה. לאחר דקות ארוכות היא פנתה אל המתנה עצמה, הזיכרון מהפגישה.
זו הייתה שרשרת כסף, בעלת תליון זהב של עלה. תווי העלה היו משורטטים בחן יוצא דופן, כזה שלרגע חושבים שהוא אמיתי. חיוך דק עלה על שפתיה של לילי, זיכרון חם של הנשיקה בעץ, בין עליו וענפיו, עלתה בה. היא הופתעה שהוא הצליח לשמור את הזיכרון ההוא בצורה כזו… מושלמת. זו הייתה המתנה הכי יפה שאי פעם קיבלה.
"תודה." לחשה, תוהה אם הוא שומע אותה או לא.
"על לא דבר." לפתע שמעה את קולו של דייגו. היא קפצה בבהלה, השרשרת עדיין בידה בבטחה.
"דייגו?" לחשה מזיזה קבוצת שערות מפניה.היא הסתובבה לכל עבר, מחפשת בעיניה אותו.
"אני פה." אמר והיא הסתובבה לעברו. הוא ישב על החלון, כובע שחור על ראשו וחצי חיוך דק על פניו.
"היי." אמרה בהקלה, מרגישה איך לבה נמס למראהו.
"היי." אמר בשלווה, יודע שהיא נרגשת מהופעתו בחדרה.
"זה… זה מושלם." אמרה לאחר כמה דקות, מראה לו את השרשרת. הוא חייך מעט, מרוצה שאהבה את מתנתו.
לילי בחנה אותו. היא הרגישה שחדרה הפשוט מואר כשהוא שם. היא הרגישה נורא פשוטה לעומתו. היה בו משהו שלמעטים יש. נוכחות חזקה, ידיעה שכל אחד מהנמצאים יודע שהוא שם.
"לשים לך אותו?" שאל, מושיט את ידו אליה. היא הנהנה והתקדמה אליו. ביד רועדת היא מסרה לו את השרשרת, מתרגשת מבלי לדעת למה. הוא לקח את השרשרת ובידיים מנוסות ענד לה את התכשיט. אצבעות ידיה מששו את תליון העלה, לבה מתרגש מהמחווה הנהדרת שעשה לה.
"לילי… לילי?" קולו לחש באוזניה, מלטף ומרכך אותה, הופך את גופה לענן צף.
"לילי?!" קולו העמוק והנעים השתנה באחת ונהפך לקולה הגבוה והצורמני של אמה.
בבת אחת נפקחו עיניה של לילי. לבה עדיין פעם בחזקה, נרגש מהחלום שכרגע עבר עליה. לאט לאט חלחלה לדעתה העובדה שרגעי האושר הפרטיים שחלקה עם דייגו שניות ספורות לפני כן, היו חלום, ציור ממוצא שראשה הפיק.
"מה, אימא?!" צרחה, עצבנית וממורמרת על גילוייה.
"קומי! כבר 7 וחצי!" צעקה אמה, עצביה מרוטים וברקע נשמעת בכייה הצורמני של אחותה הקטנה.
"אני קמה! אני קמה!" קראה, גוררת את רגליה אל מחוץ למיטה הנעימה. היא ידעה שעומד בפניה יום ארוך ומלא הסברים. הדבר היחיד שרומם את רוחה הוא שהיא תראה את דייגו. יכול להיות שלאחר הנשיקה מאתמול הם נהפכו לזוג. אבל שום דבר לא בטוח איתו.