משחק מסוכן – פרק 16

"בואי, הולכים." פקד וקם. לילי הביטה בו משתאה, תוהה מה קרה.
"למה?" שאלה בעיניים גדולות.
"כי שבעתי ובא לי לעשות משהו אחר." אמר והוציא מכיסו שטר של מאה דולר.
"אממ… בסדר." מלמלה וקמה, לוקחת את כף ידו המושטת. בטבעיות שובה לב הוא החזיק את ידה העדינה, גורם לה צמרמורות נעימות בגבה. הם יצאו החוצה, אל הקור של בוסטון.
זו הייתה שעת בוקר מאוחרת, אנשים היו בשיא עבודתם, מתעלמים מהזוג הצעיר שעבר לידם בתרועות צחוק שבות ונשנות.
"לאן הולכים?" שאלה לילי, לחייה סמוקות, גופה רותח בגלל ידו החמה של דייגו שלחצה על כף ידה מדי פעם, רק כדי לוודא שהיא באמת שם.
"לא יודע. נראה." אמר ומשך בכתפיו.
"מה זאת אומרת 'נראה'?" שאלה בחשדנות.
"זאת אומרת שאין לי מושג מה אנחנו הולכים לעשות. בינתיים אנחנו רק מטיילים." אמר בפשטות והתקרב אליה מעט.
"אוקיי…" אמרה וחייכה מעט, נרגשת. הנה היא, לילי הקטנה והתמימה, הולכת בווסט – ווי יחד עם הבחור הכי… אפל ומסתורי שאי פעם פגשה.
לדייגו הייתה הרגשה מוזרה שמישהו צופה בהם. הוא הרגיש את זה עוד לפני שלילי הגיעה וההרגשה לא עזבה אותו גם בבית הקפה. הוא ידע שייתכן מאוד שדיימונד שלח אחד מעובדיו לרגל אחריו, רק כדי לבדוק שהוא עושה את עבודתו. הוא ידע שאותו עבד יספר לדיימונד הכול, ייתן לו דוח מלא על כל מה שקורה לדייגו עם לילי. הוא גם ידע שהעבד כנראה שמע את כל שיחתם עם אוזני הזאב המחודדות שהיו מאופיינות לכל העבדים של דיימונד, כולל דייגו. ההחלטה נגמלה בלבו, הוא לא יכול להסתובב איתה כל עוד שומעים אותו ועוקבים אחרי כל צעד ושעל שהוא עושה.
"בואי." אמר ומשך את ידה. היא הופתעה מכוחו אך הלכה אחריו, בוטחת בו בעיניים עצומות.
דייגו משך את לילי אחריו, נחוש בדעתו להתרחק מעיניים חטטניות שעקבו אחריהם. הוא ידע שאסור לו להגיד כלום ללילי, שאסור לה לדעת מה מתרחש. אם היא תדע שעוקבים אחריהם היא תלחץ ותיכנס לפאניקה, אם הוא ישקר לה היא תדע זאת. בכל מקרה, היא תקרא אותו כמו ספר פתוח.
"דייגו, לאן אנחנו רצים?!" זעקה בייאוש, מתנשמת ומתנשפת, שערה מתנופף אחריה.
"אל תשאלי שאלות." פקד והמשיך לרוץ. הם רצו ורצו, עיניו של דייגו מחפשים מחסה ועיניה של לילי סוקרות פעם אחר פעם אותו, תוהות מה קרה.
לבסוף הוא מצא את מה שחיפש. עץ גדול בעל ענפים רבים ועלים, מקום מחבוא מושלם מעיניים חטטניות.
בתנועה זריזה הוא טיפס על העץ, משאיר על האדמה את לילי הנדהמת. היא בהתה בו עולה ומטפס, כמו חתול מנוסה.
"דייגו!" צעקה, עיניה משדרות חוסר אונים.
בחשיבה מהירה הוא כרך את רגלו על אחד הענפים, את הרגל השנייה הניח על גזע העץ ואת אחת מידיו נעץ בגזע, מצמיח ציפורניים חדות של זאב. ציפורניו ננעצו בגזע, נותנות לו אחיזה טובה ובטוחה, מוודאות שהוא לא ייפול.
"קחי את היד שלי!" צעק, שולח את כף ידו אל לילי הנדהמת, המומה מצורת האחיזה שלו על העץ.
"מה לעזאזל?" מלמלה, עיניה הכחולות מתרחבות.
"קחי את היד שלי, מהר!" צעק בחדות, פוקד עליה להשתלט על עצמה.
בלי להבין בכלל מה היא עושה, היא שלחה את ידה קדימה, אוחזת בידו בחזקה, יודעת ששום דבר רע לא יאונה לה כל עוד היא לצדו.
במשיכה חזקה הוא הרים אותה, באותו הזמן משנה תנוחה ומתיישב במהירות על אחד הענפים הגדולים, מושיב אותה על ברכיו ומחבק חזק את מותניה, נושם את בושמה אליו.
"מה לעזאזל קרה פה?" היא שאלה בלחש, מתנשמת ומתנשפת.
"אני מעדיף, לטובת שנינו, שתשכחי ממה שקרה." אמר, נשימתו סדירה, בניגוד ללילי.
"דייגו, אתה כרגע נתלית מהעץ הזה עם הציפורניים. בני אדם רגילים לא יכולים לעשות דברים כאלו." אמרה בלחץ, סמוקה מהקרבה בניהם.
"מי אמר שאני בנאדם רגיל?" ענה בשובבות, חיוך משועשע נמשך על שפתיו.
"מה?" מלמלה בשקט, גבותיה מתכווצות למשמע דבריו. היא הרגישה את לבו פועם מתחת לידה, שהונחה על חזהו. עיניה התכולות ננעצו בו, מבט מפוחד עליהן. היא לא הבינה למה התכוון אבל דבר אחד קלטה: יש בו משהו מיוחד. על – טבעי. הוא לא יצור אנושי רגיל. הוא… הוא משהו אחר.
"עזבי." אמר לאחר כמה דקות, מתחמק מעיניה החודרות.
"דייגו, מה זאת אומרת אתה לא בנאדם רגיל?" שאלה, קולה רועד.
"את לא רוצה לדעת." אמר, חושק את שיניו ומתאפק לא לגלות הכול.
"אתה יכול לספר לי הכול, אתה יודע?" שאלה ברכות, מנסה לזכות באמונו.
"אני יודע." אמר קצרות.
"ספר לי." ביקשה, עיניה גדולות ומתחננות.
"אני… אני חצי בנאדם, חצי…" אמר אך לא סיים את דבריו. הוא התלבט אם לספר לה או לא.
"חצי מה?" דרשה לדעת, לבה מפרפר בקרבה.
"אני באמת לא חושב שאת צריכה לדעת את זה." אמר בשקט, מרגיש איך היא מתפתלת על ברכיו.
"אתה לא בוטח בי?" שאלה פגועה.
"כמובן שאני בוטח בך." לחש ברכות וליטף את שערה.
"אז למה אתה לא מספר לי?"
"כי… אני פוחד. אני פוחד שתיבהלי ממני." אמר בכנות.
"למה שאני אבהל ממך? אני… אני בחיים לא אפחד ממך." אמרה ברכות, מגלה בפניו את מחשבותיה ורגשותיה.
"אני לא יודע. אף פעם לא סיפרתי למישהו על זה."
"אז ספר לי. אני מבטיחה לך שאני אמשיך… להיות ידידה שלך אחרי שתספר לי."
"את תמשיכי לאהוב אותי?" שאל בשקט, מרכין את ראשו.
לילי שתקה, היא לא יכלה להודות בפניו ש… שהיא אוהבת אותו. רק כעת היא הבינה שהיא מרגישה אליו דברים יותר חזקים ממה שאמרה.
"אני חצי בנאדם, חצי זאב." אמר לבסוף, יודע שעשה את הצעד הנכון. הוא תהה על מה היא חושבת, מה היא מרגישה. דייגו קיווה שתגיד משהו, שתדבר אליו.
לפתע הוא הרגיש ידיים רכות, עדינות, מלטפות את לחיו. בעדינות היא תפסה את ראשה בידיה, מרימה את מבטו אליה. עיניה הבריקו בהתרגשות, לבה פעם בחזקה. הם הסתכלו אחד על השנייה, מרגישים את האווירה הנעימה שהשתררה בניהם.
"רואה? המשכתי לאהוב אותך." אמרה בשקט, נועצת את מבטה בו. הוא הרגיש גל חום נעים עובר בו, מעקצץ בכל גופו, גורם לו להרגיש… כמו בנאדם.
לילי רכנה אליו, בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות. היא עצמה את עיניה, מלקקת את שפתיה בעדינות, מצפה להרגיש את שפתיו בחזרה. היא נעצרה סנטימטרים ספורים ממנו, מצפה לראות מה יעשה.
דייגו הסתכל עליה, על פניה היפות, וחש צמרמורת מתוקה עוברת בו. הוא ידע בדיוק מה לעשות.
ברכות הוא החליק את ידיו על מותניה, ממשש את בד חולצתה הרך, מתקרב אליה יותר. שפתיו התקרבו, מהססות במקצת אל שפתיה האדמדמות. בבת אחת הוא הצמיד את שפתיו אל שפתיה, מקרב אותה אליו בדרישה. הוא הרגיש את חום גופה קרוב לגופו, מעביר בו גלי חום מחודשים.
לאחר דקות ארוכות הם נפרדו אחת מהשני בצער, נושמים ומתנשפים בהתרגשות.
דייגו העביר את ידו בשערו, לא מניח לה להתרחק ממנו אפילו לא מעט.
"איפה למדת להתנשק ככה?" מלמלה, נושמת עמוקות.
"מידע חסוי." ענה וצחקק. הוא הרגיש כאילו הוא עף. הוא הרגיש כאילו הוא יכול לעשות הכול. הוא הרגיש… בפעם הראשונה לאחר שנים רבות, כמו יצור אנושי אמיתי.
"אני צריכה אוויר." מלמלה, נעזרת בידה כדי להשיג קצת רוח וקרירות לפניה.
"יותר מדי קרובים?" שאל בשקט, מנסה להסתיר את טון קולו הפגוע.
"מה?! לא! על מה אתה מדבר?! אני אסמתית, אני לא יכולה להיות במקומות סגורים." ענתה במהירות, חוששת מהאפשרות שיכול להיות שפגעה בו.
בלי מילים הוא החליק את ידו מתחת לברכיה, הניח את ידו בעדינות מאחורי גבה ובבת אחת קפץ למטה. כמו חתול, הוא נחת על רגליו בבטחה. לילי תפסה בחזקה בצווארו, עיניה נפערות לרווחה ולבה פועם במהירות. היא הרגישה את ידיו החזקות מבטיחות לה שהיא לא תיפול.
"תודה." היא לחשה לבסוף, פוקחת את עיניה ורואה אותו מחייך, עיניו בורקות מעט.
"על לא דבר." הוא ענה והחזיר אותה לקרקע, מוודא שהיא בסדר.
"אז… נתראה?" שאלה, לחייה מסמיקות מעט.
דייגו הנהן מעט והיא הסתובבה. לילי החלה ללכת, עיניה בורקות בהתרגשות ממה שקרה דקות ספורות לפני כן.