משחק מסוכן – פרק 14

"אני פורש מהתפקיד." קרא דייגו בנחישות כשהוא פורץ אל החדר של דיימונד, מעיף את מרקוס הצידה.
"דייגו, הרבה זמן לא התראינו." אמר דיימונד, משקפיו העגולים תלויים על קצה אפו. עיניים שחורות כלילה הציצו מבעד לעדשות, רוחשות רוע.
"אני פורש מהתפקיד." חזר שנית דייגו והתיישב על הכיסא מול דיימונד. מרקוס הסתכל על שניהם בדאגה, שמח על החלטתו של דייגו.
"אתה לא יכול לפרוש. אתה הבטחת לי. נדרת לי." אמר דיימונד בשלווה מורטת עצבים, גורם לזעמו של דייגו לעלות.
"לא אכפת לי נדרים, הבטחות, השבעות. לא אכפת לי מכלום. אני רוצה לפרוש. תשלח מישהו אחר לבלוש אחריה. לי נמאס."
"למה? מה קרה מאז שדיברנו?"
"דיברתי איתה." ענה קצרות.
"תן לי לנחש, דייגו. נקשרת אליה."
"כן."
"אתה אוהב אותה?"
"אני חושב."
"אז אתה עדיין יכול לבלוש אחריה. עוד חודש אני הורג אותה ואתה תשכח ממנה. חוץ מזה, יש לך את קים."
"אתה לא מבין מה אני אומר?! אני. לא. עוקב. אחריה. אני פורש! תשלח את מרקוס, מישהו אחר, לא משנה מי, רק לא אותי!"
"אתה באמצע משימה, אתה צריך לסיים אותה."
"אני לא מסיים אותה! אני לא עושה כלום! חוץ מזה, אתה לא הולך להרוג אותה. הזהרתי אותה."
"מה עשית?!" קולו של דיימונד רעם והוא התרומם מהכיסא. מבטו רשף וזעם, שולח גיצי כעס אל דייגו.
"הזהרתי אותה."
"סיפרת לה מה אתה?" שאל בנחת והתיישב בחזרה על כיסאו, זעמו הלך ונשכח.
"לא. רק אמרתי לה שהחיים שלה בסיכון."
"אתה לא מספר לי הכול, דייגו."
"התרחקתי ממנה, אוקיי? התרחקתי ממנה במשך חודש. סירבתי ליצור איתה קשר. אבל… לא יכולתי. היא מיוחדת."
"כמובן שהיא מיוחדת. אתה יודע למה אני הולך להרוג אותה, דייגו?"
"לא…" אמר דייגו, מהרהר כמה סיבות יש לדיימונד להרוג את לילי שלו.
"בכל כמה מאות שנים, זה יכול להיות מאה, חמש מאות, אפילו אלף, קם שליט חדש. בנאדם עם היכולת להפוך אנשים לזאבים. בנאדם מיוחד, שחי לעד. בנאדם ששום דבר לא יכול לפגוע בו, חוץ ממישהו כמוהו. לילי היא שליטה חדשה. כמוני. אני מקפיד להרוג אותם לפני שהם יבינו את הכוחות שלהם. ככה זה נמשך וככה זה יימשך כל עוד אני אהרוג אותה. אם אני לא, אני אמות. אי אפשר שיהיו שני שליטים בעולם. לפחות לא שניים שמודעים לכוחות שלהם."
דייגו הסתכל על דיימונד מופתע. הידיעה שלילי, לילי המתוקה שלו, זו שמשאירה בו טעם מתוק בכל פעם שהוא רואה אותה, זו שגרמה לו בחודש שעבר כאלה דפיקות לב שחשב שהוא עומד להתעלף, זו שהודיעה לו שיש לה רגשות כלפיו, אותה לילי היא השליטה החדשה. היא יכולה להרוג את דיימונד אם רק תדע על כוחותיה. המחשבה על כך העלתה בו חיוך.
"עכשיו לך עקוב אחריה. ואני מזהיר אותך, אסור לך לספר לה." הזהיר אותו דיימונד וקם מהכיסא. דייגו קם גם הוא, משאיר את מבטו על דיימונד וחיוך לא רצוני עולה על שפתיו.
"אני מחכה כבר ליום מאדים." אמר דייגו בשקט.
"גם אני." אמר דיימונד.
דייגו יצא מהחדר, נרעש ממה שסיפר לו דיימונד. הוא מיהר לצאת מהכלבייה, להתקשר ללילי. לא היה אכפת לו מדיימונד, מתגובותיה של לילי, ממה שהיא תדע, לא היה לו אכפת מכלום.
"ה… הלו?" קולה הרועד של לילי ענה לו משפורפרת הפלאפון.
"היי." אמר נרגש, מגלה שאין לו מילים.
"מי זה?" שאלה מבולבלת. היה אפשר לדעת מקולה שהיא בכתה.
"דייגו." ענה בשקט, מתרחק מקולות ההמולה שבקעו מהכלבייה.
צליל ניתוק נשמע באוזנו של דייגו והוא הרחיק את הפלאפון מאוזנו. 'היא ניתקה' חשב לעצמו. הוא החליט שהוא לא מוותר, הוא חייב לדבר איתה.
"רק תקשיבי לי." אמר במהירות, לפני שתנתק.
"למה לי?" שאלה בנחישות וטריקת דלת עמומה נשמעה.
"כי יש לי משהו חשוב שאת צריכה לדעת."
לפתע נשמעו רשרושים ברקע וקולה הקופצני של מגי בקע מהמכשיר: "לילי ודייגו יושבים על עץ, מ-ת-נ-ש-ק- " קולה נקטע ולאחר עוד כמה רשרושים קולה העדין של לילי חזר ואמר:" מצטערת על זה. מגי אצלי והיא נורא מתלהבת." ענתה בהתנצלות.
"זה בסדר." אמר ברכות.
"אז מה רצית להגיד לי?" שאלה בהתעניינות.
"אממ… אני מעדיף שנתראה פנים מול פנים." אמר וגירד את עורפו.
"למה?" שאלה בהסתייגות.
"אני רוצה לראות אותך פנים מול פנים." לחש.
"הספיק לי מאז הפגישה האחרונה שלנו." אמרה בעוקצנות כואבת.
"נו, לילי. זה חשוב." אמר ברכות ממיסה.
"לא יודעת."
"בבקשה. את חשובה לי. אני רוצה לראות אותך."
"אני חשובה לך?" שאלה בזלזול.
"כן. את ממש חשובה לי."
"יותר מחברה שלך?"
"אני בכלל לא אוהב אותה." אמר בפזיזות ומיד התחרט.
"אתה אוהב אותי?" שאלה לאחר כמה דקות.
"פשוט בואי. עכשיו. אני אחכה לך בווסט – ווי." אמר וניתק במהירות. כדאי שהוא יתחיל ללכת לשם.
בהחלטה מהירה הוא החליט שיותר קל להפוך לזאב. במהירות הוא השתנה, הופך בן רגע לחיה גדולה מימדים.
לאחר רבע שעה הוא הגיע לווסט – ווי, מחפש בעיניו את שערה הכהה של לילי.
לבסוף הוא החליט להתיישב בבית הקפה שברחוב ולחכות לה.