משחק אסור- פרק 5 (ניק וליז. יצא לי פרק מאוד ארוך, מקווה שלא תחשבו שזה יותר מדי:) )

ניק:

"אז החוקים פשוטים," אמרתי בקול רם לחבורת הבנים שהקיפה אותי; היו בערך 26 בחורים במקום, חלקם הכרתי בשם וחלקם רק בפרצופם. "שני בחורים בזירה, מי שהברך שלו נוגעת ברצפה, מפסיד. אסור לנשוך ואסור מכה במפשעה," חייכתי חיוך עקום לכולם. "כולנו רוצים להביא ילדים ביום מן הימים או לפחות ללכת כמו שצריך למחרת,"
"מי שנלחם צריך ללבוש כפפות שמכסות חצי כף יד או לחבוש את היד שלו בתחבושת שמכסה חצי כף יד. השופט יהיה אני," ברודי המשיך בקול רם כשכולם ממשיכים לבהות בנו בפנים משועשעות ונלהבות. "אם אני רואה שאחד מגזים במכות שהשני לא יכול לסבול, אני מפריד בין השניים. אין פה סיבובים כמו בהיאבקות, שני הבחורים נלחמים עד שהשני נופל, אם אתה רוצה להיכנע אז תכרע ברך והקרב יסתיים."
"בלי פלאפונים ובלי מצלמות," קרא ג'יי. "אם אני רואה מישהו מצלם, אני אכסח לו את הצורה. לא לספר לאנשים מבלי להגיד לנו-" ג'יי הצביע עליי ועל ברודי. "אנחנו מחליטים מי יבוא לפה. אנחנו לא רוצים שיגלו על המקום הזה…קשה לנו להאמין שבית הספר, ההורים או המשטרה תתלהב ממקום כזה…"
כולם בהו בנו מבלי להגיד דבר, חלקם הנהנו בהסכמה. "אז בואו נתחיל…" ברודי מחא כף בהיכון. כול הבחורים קראו קריאות עידוד בהתלהבות.
היינו בבית נטוש ברחוב מיין; הבית היה נטוש כבר 10 שנים והיה כמעט מפורר לגמרי מבפנים, הרצפות והקירות היו סדוקות, המדרגות שהובילו לקומה השנייה נראו לא יציבות בעליל ומבחוץ הוא היה עמוס בשיחים ועשבים שוטים שחסמו את הכניסה לבית.
מה שהיה טוב בבית זה שהקומה הראשונה היתה מרווחת וגדולה; אני, ג'יי וברודי הגענו לפה בשעות הצהריים ותלשנו את העשבים שחסמו את הכניסה ופינינו את השביל, סידרנו את הסלון וניקינו ממנו עשבים, שולחנות וכיסאות מפוררים ופינינו אותו לגמרי. שמנו ארבעה עמודים שברודי הביא ממחסן העבודה של אביו והקפנו אותם בשני חבלים כדי לסמן זירה.
הראשונים בזירה היו ג'יי ואני כדי להדגים איך אמור להתנהל הקרב. כולם נעמדו מאחורי החבלים עם בקבוקי בירות וקריאות להתחיל.
שנינו הסרנו את החולצות שלנו; לא רציתי ללכלך את החולצה שלי בדם ולהעלות שאלות בבית. שמתי על ידיי כפפות שכיסו חצי מכף היד שלי וגם ג'יי עשה כמוני.
ברודי עמד בינינו וג'יי ואני העברנו חיוכים בינינו, "מי שמפסיד רץ עירום בבית הספר?" ג'יי שאל.
"אין בעיה," עניתי. "תכין את התחת הלבן שלך לפתיחה הגדולה…"
"התחת שלי מוכן מזמן,"
ברודי הביט בנו וחייך. "אז תתחילו!" הוא צעק.
כולם מסביב התחילו לקרוא קריאות עידוד ובוז, חלקם היו שיכורים כבר וחלקם היו פשוט נלהבים שהקרב יתחיל.
ברודי לקח צעד אחורה וג'יי ואני התחלנו לעשות סיבוב במעגלים כשהידיים של שנינו מורמות ומוכנות; ג'יי זרק את המכה הראשונה ופספס אותי כשנטיתי הצידה ומיד החזרתי מכה משלי והנחתי אותה על הלחי שלו.
"חרא-" הוא מלמל ועשה צעד לאחור. צחקתי.
ג'יי מיד החזיר מכה לעבר הפרצוף שלי מבלי להסס והתכופפתי כדי להתחמק ממנו אבל הוא הנחית את המכה השנייה בבטן שלי וגרם לי להתקפל בכאב חד. התרחקתי ממנו קצת, מחזיק את הבטן שלי והוא צעד לעברי מבלי לתת לי להתחמק ושוב הכה אותי בפרצוף.
נהדפתי אחורה אל החבלים והבחורים מאחור דחפו אותי חזרה לזירה לעוד מכה שג'יי הנחית על הלחי השנייה שלי; הרגשתי את הדם שהתחיל לטפטף לי מהלחי ומהאף. טעמתי גם דם בתוך הפה שלי והבנתי שהלחי שלי נפצעה מבפנים. ג'יי ניסה שוב להכות אבל התכופפתי ונתתי שתי מכות בצלעותיו והמכה השלישית הנחתי על הסנטר שלו.
ג'יי נהדף אחורה וניצלתי את המומנטום כדי לסגור את המרחק בינינו ולהמשיך להכות אותו בפרצוף; ג'יי ניסה לבעוט בי כשהעפתי שני בוקסים לפרצוף שלו אבל לא נרתעתי והכיתי בעוצמה את אמצע הבטן שלו והוא מיד התקפל בכאב ונפל על ברכיו.
כולם מסביב התחילו לעודד בקול רם וברודי הרים את היד שלי כדי לסמן על המנצח.
"בן זונה-" מלמל אליי ג'יי בפנים מעוותות בכאב וצחקתי.
"אז נראה את התחת החיוור שלך בבית הספר?" שאלתי.
"התערבות זאת התערבות…" הוא ענה וקם. יצאנו מהזירה וג'נר והארי נכנסו לזירה אחרינו ושמעתי עוד כמה אנשים מבקשים להילחם גם. ג'יי ואני התיישבנו על המדרגות כדי להתאושש; פניו של ג'יי דיממו והנחתי שגם אני נראיתי גרוע כמוהו. שנינו החזקנו את הצלעות שלנו ואחד הבחורים הביא לנו שני בקבוקי בירה.
אין כמו בירה כדי להתאושש מפציעות.

ליז:

ישבתי עם קנדל בפאב במקומי שהיה בשביל תלמידי התיכון בעיירה. זה היה ערב יום שישי שקט במיוחד, לא היו הרבה בחורים מבית הספר כמו בערבים האחרים.
"איפה כולם?" קנדל שאלה בעצבנות והסתכלה סביב. ישבנו ליד אחת השולחנות מול רחבת הריקודים החצי ריקה.
"ראיתי את ניק ואנדרו מתלחששים לפני יומיים בבית הספר," אמרתי לה. "ניק לא הסכים לספר לי על מה זה היה…"
"אנדרו וניק?" קנדל הופתעה. "מה הקשר?"
משכתי בכתפי. "שאלה טובה…"
"מסתורין…" קנדל אמרה בהתלהבות. "אני מתה על מסתורין!"
צחקתי למראה ההתלהבות שלה.
"בואי נשאל את מאט, הוא שם," היא הצביעה על הבחור הנמוך שבדיוק נכנס לפאב. מאט היה בגילנו והוא היה דלוק על קנדל כבר כמה שנים. היא קראה לו לבוא ומאט חייך באושר כשראה אותה.
"מה קורה?" הוא ניגש אלינו והתיישב לידי.
"הכול טוב, מותק," אמרה קנדל בחיוך. "אתה נראה טוב…" היא הוסיפה.
קנדל תמיד התגרתה במאט ופלרטטה איתו למרות שהוא לא עניין אותה.
"הכול מעולה עכשיו כשאני רואה אותך," הוא ענה. "מה נשמע, ליז?" הוא חייך אליי.
"אתה יודע על משהו שקורה היום?" קנדל שאלה אותו.
"מה זאת אומרת?"
"הפאב ריק ונראה שהבחורים תכננו משהו סודי בבית הספר…" קנדל ענתה.
"לא שידוע לי," מאט משך בכתפו.
"יש לי הרגשה שניק תכנן את העניין," אמרתי.
"והוא לא אמר לך כלום?" קנדל שאלה אותי.
הנדתי בראשי.
לאחר שעה שהפאב המשיך להיות ריק, קנדל ואני עזבנו ופסענו ברחוב יחד. הערב היה חמים והרחוב היה מלא באנשים שיצאו ליהנות מהאווירה האביבית הנעימה.
"יש לי משהו לספר לך…" קנדל אמרה לי בצחקוק.
"מה?" הבטתי בה בעניין.
"זה קשור לניק…" היא אמרה בעוד צחקוק.
הבטן שלי התהפכה.
"לפני יומיים בבית הספר התמזמזנו קצת בשיחים," היא אמרה לי בחיוך גדול. "ובערב הוא אסף אותי מהבית ו…" היא לא המשיכה ופרצה בצחוק. היא היתה מעט שיכורה אחרי שהגניבה למשקה שלה וגם לשלי קצת אלכוהול שגנבה מהבית שלה.
"שכבתם?" שאלתי.
"לא," היא אמרה. "אבל…עשינו דברים," היא הרימה גבה כדי לרמוז.
"דברים?"
"תשתמשי בדמיון שלך…" היא פרצה שוב בצחוק.
"אה…" הבנתי. הבטן שלי המשיכה להתהפך וגרם לי לבחילה. לפתע רציתי להקיא.
"זה היה כול כך מדליק!" היא קראה בצחוק ואז תפסה את פיה כשהבינה שהיא מדברת בקול רם מדי ואז שוב פרצה בצחקוקים אילמים. "הוא כול כך מדליק אותי!"
"נראה לי שאני עומדת להקיא-" מלמלתי ואז כמו בדרך פלא פרץ הקיא והקאתי על המדרכה. קנדל מיד קפצה הצידה והתרחקה במבט של גועל. זוג מבוגר שישב על הספסל במדרכה המקבילה לשלנו הביט בנו בפנים שיפוטיות.
"וואי זה כול כך מגעיל," קנדל הסיטה את מבטה בגועל.

חזרתי הביתה ונכנסתי לשירותים כדי לשטוף את הפה שלי ולצחצח שיניים לאחר הקיא. שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת בקומה הראשונה. השעה היה אחרי חצות וידעתי שזה ניק שחזר הביתה. הסרתי את הנעליים שלי ויצאתי מהשירותים.
ניק בדיוק עלה במדרגות בצעדים איטיים וזהירים וראיתי שהוא מחזיק את הבטן שלו. כשהוא הגיע למסדרון של הקומה השנייה, ראיתי שהפנים שלו חבולות; היה חתך מתחת לעינו השמאלית, חבורה גדולה הלחי הימנית וחתכים קטנים באפו וליד פיו.
"אלוהים," מלמלתי בזעזוע וניגשתי אליו במהירות. "אתה בסדר?"
"אני בסדר גמור-" הוא הרים את ידיו כדי לעצור אותי כשהבחין בי.
"אתה ממש לא נראה בסדר," אמרתי לו בקול חמור. "נכנסת לקטטה?" שאלתי. הוא עקף אותי ופנה לחדר שלו. הלכתי אחריו.
"ליז, אני בסדר," הוא אמר שוב.
"זה קשור לסוד הזה שאתה לא מספר לי?" שאלתי ונכנסתי בעקבותיו לחדר. הוא נשכב על המיטה שלו באיטיות מסוימת. הוא לא אמר כלום. "כואב לך?" שאלתי אותו.
"לא," הוא ענה.
"אז לא אכפת לך שאעשה ככה, נכון?" אמרתי וטפחתי על בטנו מעט חזק אבל לא חזק מדי. הוא נאנק וקילל.
"לעזאזל, ליז-" הוא התרגז.
"אמרת שלא כואב לך…" התגוננתי.
"את כמו ילדה קטנה-" הוא סינן לעברי.
"ואתה הבוגר מבינינו?" החזרתי לו.
"אין לי חשק לזה עכשיו, ליז-" הוא אמר לי.
הסתכלתי עליו שוכב מעט מכופף, עם פנים חבולות ונעמדתי בהפגנתיות, "בסדר…" אמרתי ופניתי לצאת מהחדר. "מה תגיד להורים?" שאלתי אותו לפני שיצאתי.
"נפלתי…" הוא ענה ביובש.
"רואים שהקדשת לזה מחשבה…" אמרתי ויצאתי מהחדר.
למחרת ניק נראה והתנהג כרגיל ואלמלא פניו החבולות, לא היה ניתן להבין שהוא כאוב. ג'וליה מיד שאלה אותו מה קרה כשראתה אותו בצהריים אבל ניק נפנף אותה ב"הדלת נתקעה לי בפנים". מובן שג'וליה לא קנתה את זה אבל היא לא דחקה בו.
כול היום לא הצלחתי להוציא מהראש את מה שקנדל סיפרה לי; ניסיתי להתנהג באדישות למידע ולהתנהג כאילו זה לא מפריע לי אבל כול פעם היו מופיעים לי בראש את הדמויות של קנדל וניק יושבים במכונית לבד, מתחילים להתמזמז ואז…
תפסיקי.
התעלמתי מההודעות של קנדל במשך היום וכשג'וליה ואבא שלי יצאו עם חברים לבית קפה באחר צהריים, יצאתי לעשן במרפסת האחורית של הבית. במהרה ניק הצטרף אליי.
הוא התיישב לידי על המדרגות והדליק גם הוא סיגריה.
"את כועסת עליי בגלל אתמול?" הוא שאל והביט בי.
"למה?"
"את מתעלמת ממני כול היום…" הוא ענה במשיכת כתף.
"אני לא כועסת," אמרתי לו ושאפתי מהסיגריה.
"אכלת משהו היום?" הוא שאל. שנאתי כשהוא שאל אותי על התפריט שלי במהלך היום, הרגשתי כאילו הוא מפקח עליי.
"כן," עניתי מבלי לפרט.
"מה אכלת?" הוא המשיך.
"ניק, תפסיק עם הבולשיט שלך עכשיו," אמרתי לו בקוצר רוח. "אין לי חשק לזה…" הוספתי.
"אני רק מנסה לדאוג לך-"
"מי ביקש ממך לדאוג לי? אתה אבא שלי?" התרגזתי.
"אבא שלך האמיתי בקושי יודע שאת קיימת אז-"
"תסתום את הפה!" פלטתי בכעס. "אל תדבר עליו ככה!"
הוא נראה מופתע ומעט פגוע, "את תמיד מדברת עליו באותה צורה…זה במילים שלך," הוא אמר.
שאפתי שאיפה אחרונה מהסיגריה, זרקתי אותו וקמתי בכעס כדי להתרחק ממנו. נכנסתי חזרה אל המטבח וניק נכנס אחריי. לא ידעתי למה אני כועסת עליו בצורה הזאת ולמה אני מתנהגת ככה אבל לא יכולתי לעצור בעד עצמי; רציתי לצעוק עליו ולהכות אותו ולריב איתו בכוח.
"ליז, מה את צוחקת עליי?" הוא קרא אחריי כשנכנסתי לסלון והוא בא בעקבותיי.
"תפסיק לעקוב אחריי ותעזוב אותי!" קראתי אליו בקול כועס ומיהרתי במעלה המדרגות כדי להגיע לחדר שלי. ניק נעצר, הביט אחריי מעט המום ומבולבל ואז הרים את ידיו כנכנע ושמעתי אותו ממלמל בקולניות, "בנות…".
טרקתי את דלת החדר שלי מאחוריי ונשכבתי במיטה. לקחתי את אחת מהכריות שלי וחיבקתי אותו. החדר שלי היה חדר נשי רגיל; הקירות היו צבועים בסגול חלש, החלון היחיד בחדר היה מכוסה בוילון חום שקוף עם דוגמיות של פרחים בתוכו, השידה עמדה ליד חדר הארונות שלי והיא הכילה את מוצרי האיפור המגוונים שלי, בפינה עמדה פוף גדול ורך שקניתי לפני 4 שנים ושלא הסכמתי לזרוק למרות שהיה עליו כתם גדול של קולה שניק שפך בזמנו.
לקחתי את הפלאפון שלי וראיתי כמה הודעות מאנדרו וראיתי שהוא הציע לי לבלות איתו למחרת. עניתי לו במהירות שאני פנויה. לאחר חצי שעה שבה שכבתי במיטה עם הפלאפון שלי, עסוקה בהודעות מאנדרו כשהגב שלי מופנה לדלת, נשמעה דפיקה על הדלת שלי ואבא שלי פתח אותה ונכנס,
"ליזי, רציתי רק לשאול אם את רוצה קצת רביולי שהבאנו לך ולניק-" הוא הביט בי ואז לפתע הפסיק לדבר. הסתובבתי אליו. "מה יש לך על הגב?" הוא שאל.
לפתע הבנתי שהחולצה שלי היתה מורמת מעט מהשכיבה והסמקתי.
"זה קעקוע מה שראיתי?" הוא ניגש אליי בתנועה חדה ומשך את החולצה שלי למעלה והפך אותי על בטני.
"זה רק חינה," מיהרתי להגיד, התחמקתי מאחיזתו והתגלגלתי לצד השני של המיטה וקמתי.
"אני יודע מה זה חינה ומה זה קעקוע, אל תנסי לשקר לי!" הוא צעק והתקרב אליי בשני צעדים מהירים ובטוחים. נרתעתי בבהלה לקיר.
"אני לא-"
"את עשית קעקוע מבלי להגיד לי?" הוא צעק שוב. אף פעם לא שמעתי את אבי צועק וזה היה מפחיד לראות אותו עכשיו מאבד עשתונות.
"אני מצטערת-"
לפתע הוא הרים את ידו וסטר לי בעוצמה. הפנים שלי נהדפו הצידה והרגשתי צריבה עזה בלחי.
"מה קורה פה?" שמעתי את קולו של ניק לרגע קצר ואז כשהרמתי את פניי, מחזיקה את הלחי הצורבת, ראיתי את ניק שולח אגרוף לפניו של אבי. אבא שלי נפל על הרצפה.
"ניק!" צעקתי בפחד כשהוא שוב ניסה להכות אותו. "תפסיק!" צעקתי עליו והדפתי אותו מאבא שלי.
"מה קורה פה?" ג'וליה נכנסה אל החדר בפנים מבוהלות וראתה את אבי על הרצפה כששפתו מדממת ואת ניק עומד מעליו.
"הוא הכה אותה!" ניק קרא בכעס ועמד לפניי כמגונן. אבא שלי נעמד חזרה ומחה את הדם מפיו.
"אני מצטער…" הוא אמר בקול שקט. "לא הייתי צריך לעשות את זה…" הוא הוסיף ואז יצא מהחדר בצעדים מהירים. ג'וליה העיפה בניק מבט ואמרה לו בקול חמור, " איתך אני אדבר מאוחר יותר!" ואז יצאה מהחדר בעקבות אבא שלי.
ניק הסתובב אליי כשהם יצאו, "את בסדר?" הוא שאל בדאגה והרים את כף ידו אל פניי. הרגשתי את אצבעותיו מלטפות ברכות את הלחי האדומה שלי.
"כן," עניתי. "זאת היתה רק סטירה…" אמרתי לו. פניו היו קרובות לשלי ועיניו ננעצו בשלי כשידו עדיין מלטפת את הלחי שלי. לרגע קצר שנינו הסתכלנו זה בזה וזה היה כאילו העולם נעצר ויכולתי להרגיש את פעימות ליבי מגיבות למגע ידו ומבטו, באותו רגע לא היה אכפת לי שהוא האח החורג שלי ולמשך אותה שנייה הוא היה רק ניק ואני הייתי רק ליז ומה שרציתי יותר מכול היה שהוא ינשק אותי…
"ניק-" פלטתי בשקט והעיניים שלי ריצדו אל שפתיו כמבטאות את מחשבותיי.
לפתע הוא ניתק ממני ועשה צעד אחד לאחור. זה היה כאילו הוא נכווה, "אני מצטער אם הפחדתי אותך…" הוא אמר לי כשהוא מסיט את המבט שלו ממני. "כשראיתי אותו סוטר לך, לא הצלחתי לעצור בעצמי." הוא אמר ועיניו עדיין לא פגשו את שלי. הוא דחף את ידיו אל כיסיו.
"זה בסדר…" אמרתי לו.
"אני חייב לצאת…" הוא אמר ולבסוף הרים את עיניו אליי. "את תהיי בסדר?" שאל.
רציתי להגיד לו שלא, שאני רוצה שיישאר איתי ויהיה איתי, שאני מרגישה בטוחה רק כשאני איתו. אבל במקום זה עניתי , "כן…"
ניק הנהן ויצא מהחדר, משאיר אותי לבדי.