משחק אסור- פרק 18 (ליז)

"איך ייתכן שאתה תמיד מסתבך בדברים האלה?" ג'וליה סיננה בעצבנות לעבר ניק שנשען על כתפה כשנכנס אל תוך הבית.
"יש לי כישרון…" הוא ענה כשהוא אוחז בבטנו בידו השמאלית וידו הימנית חבושה בתחבושת עד למרפק שלו. פניו היו מכוסים בחתכים קטנים, פנס בעין שמאלית וחתך רציני בגבה הימנית שלו שהיה חבוש גם הוא בתחבושת לבנה.
"זה לא מצחיק," ג'וליה ענתה וסגרה מאחוריהם את הדלת. ניק הסתכל עליי וחייך חיוך עקום. ישבתי על הספה בסלון לפני שהם חזרו ובדיוק קמתי לקראתם כששמעתי את הקולות של המכונית נכנסת לחנייה. ניק חזר הביתה אתמול בלילה מוכה וחבול כולו, הוא בקושי גרר את עצמו הביתה והתמוטט על רצפת הסלון; הוא סירב לספר מה קרה וג'וליה מיהרה להסיע אותו לבית החולים. הם החליטו להשאיר אותו ללילה אחד של אשפוז מכיוון שהיה חשש לשבר באחת הצלעות אבל למזלו זאת היתה רק חבלה.
"אתה נראה חרא…" אמרתי לו כשבא להתיישב על הספה.
"נתנו לו הרבה משככי כאבים," ג'וליה אמרה.
"אני די מסומם…" ניק הסכים בחיוך והסתכל עליי; שיערו הבהיר היה פרוע והוא לבש חולצה לבנה וג'ינס דהוי. הוא נראה כזה חמוד.
"אתה צריך לאכול," ג'וליה אמרה לו. "אני אכין לך משהו לאכול…אתה תנוח!" היא הורתה לו ונעלמה בדלת המטבח. התיישבתי לידו של ניק.
"כואב לך?" שאלתי אותו.
"כרגע לא כול כך…" הוא חייך אליי. הוא באמת נראה מעט מסומם.
"מה קרה לך ביד? היא שבורה?" שאלתי.
"זה סדק בפרק כף היד," הוא משך בכתפו. "אמרו שיורידו לי תוך 3 שבועות…"
הסתכלתי עליו כשהוא שקע בתוך הספה בנוחות ועצם מעט את עיניו. הוא נראה עייף; רציתי לחבק אותו ורציתי שישים את ראשו עליי ושיישען עליי ולא בספה.
"אז מה קרה? אתה תספר לי?" שאלתי אותו.
"זה היה האקס שלך…" הוא ענה מבלי לפקוח את עיניו.
"מי?" שאלתי, מבולבלת מעט. "אנדרו?"
"בכבודו ובעצמו…" ניק ענה.
"למה?" שאלתי המומה.
"כנראה רצה נקמה קטנה על מה שקרה לפני שנה…תפס אותי שיכור בסמטה וארב לי שם עם החברים שלו." הוא אמר.
"האידיוט!" אמרתי בכעס. "זה קרה לפני שנה בכלל!"
"כנראה לקח לו זמן לקלוט…" ניק משך בכתפו.
לפתע היה לי דחף פתאומי להכות מישהו. "אני מצטערת…" אמרתי לניק.
ניק פקח את עיניו והביט בי, "על מה?" שאל.
הסתכלתי עליו שקוע בתוך הספה, פניו חבולות כולו וידו הימנית חבושה, ואז קלטתי את זה; כול מה שניק אי פעם עשה, זה היה בשבילי. כשאנדרו תקף אותי או כשאבא שלי סטר לי, הוא הלך והגן עליי; בכיתה ז' כשהתחלתי להתפתח והחזה שלי גדל, הבנים בבית הספר התחילו לנעוץ בי מבטים ופעם אחת כשאחד הבנים מהשכבה שלי שרק לי וקרא לעברי "תראי קצת עור, ברנדון, הציצים האלה נועדו להיראות!", ניק דחף אותו אל הארונית ותפס אותו בצווארו, עד שאחד המורים הופיע והפריד ביניהם. מאז אותו יום, אף אחד לא ניסה להציק לי שוב, לפחות לא עד שניק עזב למכללה, כמובן…
"ניק-" הסתכלתי עליו.
"אתה רוצה מקרוני וגבינה או לזניה?" ג'וליה פתחה את דלת המטבח וקראה לעבר ניק וקטעה אותי.
"לזניה!" ניק ענה לה והשעין את ראשו על אחת הכריות ושוב עצם את עיניו. הוא נראה עייף ולא ממוקד, לא נראה שהוא מקשיב לי. שמתי את אצבעותיי על פניו וליטפתי את לחיו הפצוע, הסטתי את שיערו הפרוע ממצחו וחייכתי. לא יכולתי שלא.

בערב יצאתי מהבית וגמלתי בליבי החלטה. ניק ישן בחדרו כשעזבתי; כול היום ג'וליה סעדה אותו בבית ובקושי הצלחתי להתקרב אליו. הוא בכול מקרה היה על משככי כאבים ומעורפל רוב היום.
פסעתי ברחובות העיירה ברגל, חלפתי על פני האנשים שיצאו העירה כדי ליהנות מהקיץ; רוב האנשים שהיו ברחובות היו צעירים, תלמידי תיכון או סטודנטים שחזרו מהמכללות לקיץ. חלפתח על פני הפאב וראיתי דרך החלונות שהוא היה עמוס הערב, חלק מהאנשים היו אף בחוץ ועישנו. ראיתי את קנדל וג'ורג' מתנשקים ליד הפאב כשסביבם יש כמה סטודנטים מבוגרים שכנראה היו חברים שלהם; הבחנתי שהיה איתם גם אנדרו. הוא עישן וצחק עם האחרים.
התבוננתי בו צוחק ומפטפט עם חבריו, שיערו החום היה קצוץ כעת, פניו נשארו אותן פנים עם נופך ילדותי שבתחילה אהבתי משום מה; נזכרתי בלילה שהוא כפה את עצמו עליי במכונית, איך הוא אמר לי להירגע ואת הצורה שבה ריתק אותי למושב…חשבתי על העובדה שהוא המציא עליי שמועה שאני שוכבת עם ניק בסתר כול השנים הללו ובגלל זה ניק הכה אותו, ואז הוא גמר איתי לאחר שגילה על העניין, על העובדה שהוא נתן מכות מוות לניק…
לפתע, בלי מחשבה נוספת, התחלתי ללכת לכיוונם של החבורה. הכעס בעבע בי והלב שלי פעם בעוצמה; הרגשתי עקצוצים בכול הגוף והרגליים שלי כאילו הובילו אותי מעצמם לכיוונו של אנדרו.
בתחילה החבורה לא הבחינה בי עד שהגעתי שני מטרים מהם וקנדל נעצה בי את מבטה. היא אותתה לג'ורג' לכיווני מבלי להגיד מילה, אבל לא היה אכפת לי מהם, הלכתי ישירות לאנדרו.
אנדרו הסתובב לקראתי כשחבריו הצביעו לכיווני; הלב שלי דהר בחזה שלי ויכולתי להרגיש את הנשימה שלי נהיית מהירה יותר ושטחית יותר. אנדרו הביט בי בפנים ריקות כשהגעתי אליו.
מבלי להגיד מילה, הרגל שלי התרוממה וחבטה בו בין רגליו, במפשעתו; אנדרו גנח והתקפל מיד בכאב. חבריו קראו קריאות זעזוע והלם.
"זה משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן," אמרתי לאנדרו שפניו היו מעוותות בכאב והיה על ברכיו, מחזיק במפשעתו. הרמתי את היד שלי באגרוף והכיתי אותו בפניו.
לא ידעתי מאיפה זה בא לי; בחיים לא נתתי אגרוף למישהו ולא ידעתי מה ההרגשה של העניין.
זאת היתה הרגשה טובה!
"שיהיה לכם ערב טוב…" עשיתי קידה קטנה לעבר החבורה שעדיין הביטה בי בפנים המומות וחלק בפנים משועשעות מהולות ברתיעה מידית מהחבטה במפשעה שנתתי לאנדרו, והלכתי משם.
זאת היתה ההרגשה הכי טובה שהיתה לי בחיים; הרגשתי כאילו אני מרחפת לי משם, משאירה את העבר בעבר בצורה שאני ואנדרו לעולם לא נשכח…