משחק אסור- פרק 11 (ניק)

"זה פשוט לא ייאמן," אימא שלי סיננה בעצבנות כשישבנו לבד על המרפסת. היא בדיוק חזרה מפגישה עם המנהל של בית הספר והיתה עצבנית ודרוכה. "מה לעזאזל חשבת לעצמך?!" היא פנתה אליי בפנים כועסות.
לאימי ולי היה קשר טוב מאז ומתמיד; היא תמיד ניסתה להבין אותי כשהסתבכתי בצרות ואף פעם לא ריתקה אותי לבית או התנהגה אליי כאילו אני ילד קטן. היא בעצם היתה האימא המגניבה שכולם קיוו לה.
"הילד סובל משבר בצלע אחת, אף שבור, פנס בעין ואין לי מושג מה סוניה בלאד עוד אמרה לי, הפסקתי להקשיב בשלב מסוים!"
משכתי בכתפי באדישות.
"ניק, אתה הושעית מבית הספר לשלוש ימים! אל תצפה ממני להיות שאננה בקשר לזה…" היא הזהירה.
"זה הגיע לו," אמרתי.
"לא אכפת לי אם הוא טרוריסט שעומד לפוצץ את בית הספר, אתה לא הולך ומפוצץ ילד במכות בצורה כזאת!" היא כמעט צעקה.
"אם הוא היה טרוריסט, אני די בטוח שאף אחד לא היה משעה אותי מבית הספר בגלל שפוצצתי אותו במכות…" מלמלתי.
"והמנהל הזכיר נושא אחר," היא אמרה. "הוא אמר לי שהרבה בחורים מהשכבה שלך ומשכבות אחרות מגיעים פצועים אל בית הספר והוא רמז בעדינות שאתה תדע משהו על זה…"
"למה שאני אדע על זה?" התגוננתי.
"ניק, אתה מעורב במשהו?" היא שאלה בקול חד.
"לא," עניתי.
"אתה משקר לי…" היא אמרה.
"אני לא משקר, אימא,"
"אני רוצה שתפסיק אם אתה מעורב במשהו," היא הזהירה. "אתה עוזב לקולג' עוד כמה חודשים ואתה יכול להיות מסולק אם יגלו משהו. אני רוצה שתפסיק כול מה שאתה עושה ותתמקד בלהתרחק מצרות…הבנת אותי?" היא נעצה בי את מבטה.
שתקתי לרגע ארוך ואז אמרתי, "בסדר…"
אימא שלי שאפה אוויר כדי להירגע ואז אמרה, "זה קשור לליז? המכות האלה?"
תקעתי את מבטי ברצפת המרפסת ולא עניתי.
"ניק, אתה זוכר על מה דיברנו, נכון?" היא שאלה אותי בשקט.
"אני זוכר, אני זוכר…" אמרתי.
"העובדה שנכנסת לקטטה עם החבר שלה, לא עוזר לטיעון הזה…" היא אמרה. "אתה לא יכול להתקרב אליה בצורה הזאת, להראות שיש לך רגשות-"
"אימא, את לא צריכה לדבר איתי על זה שוב." קטעתי אותה ברוגז.
"אם ג'ון היה מגלה שאתה מסתכל עליה בצורה כזאת-"
"הוא לא יגלה," אמרתי לה. "אני מתרחק ממנה כמו שביקשת…"
היא השתתקה ונשענה על הנדנדה שלה. שמש התחילה לשקוע והיה מן שקט באוויר; אהבתי את השעה הזאת של היום, זה היה משרה עליי רוגע מסוים.
"הרגשות האלה ייעלמו," היא אמרה לי. "אתה רק ילד-"
"אני לא ילד-"
"אתה והיא רק ילדים," היא התעלמה ממני. "ואתם בתקופת ההתבגרות וגרים ביחד בלי שום קרבת דם, אני מניחה שזה היה צפוי שדבר כזה יקרה, אבל אל תניח לרגשות הילדותיים האלה להשתלט עליך…"
אם היא רק ידעה שהם כבר השתלטו עליי ללילה אחד רק במרחק של כמה דלתות ממנה…
"עוד מעט אתה תעזוב לקולג' ותשכח מזה…" היא אמרה.
אולי היא צדקה, אבל לא ידעתי מה אני אמור לעשות עד אותו רגע, עד מתי אני אוכל להתרחק מליז? מתי אני אפסיק לפנטז עליה לפני שאני הולך לישון, להתאפק לגעת בה כשאני רואה אותה, להסיט את פניי כשכול מה שאני רוצה זה לנשק אותה ולהרגיש אותה, ובמיוחד אחרי אותו לילה כשכול הרגשות שלי התעצמו בבת אחת והתשוקה שלי אליה רק גברה. כול מה שהצלחתי לחשוב עליו זה לגעת בה, לנשק אותה ולהרגיש את העור שלה…
לעזאזל, אני נשמע כמו בחורה.

מאוחר יותר בערב, שכבתי במיטה והקשבתי למוזיקה כשליז פתחה את הדלת. הסרתי את האוזניות.
"דפקתי בדלת אבל לא שמעת…" היא אמרה בהתנצלות.
"זה בסדר…" אמרתי לה והזדקפתי במיטה והתיישבתי.
"רק רציתי לשאול אם אתה בסדר," היא אמרה ונשארה עומדת ליד הדלת שאותו סגרה מאחוריה. נראה היה שהיא לא יודעת איך להתנהג לידי. "שמעתי שאתה מושעה ל3 ימים…"
"כן…"
"אימא שלך השתגעה?" שאלה.
"קצת," חייכתי חיוך עקום וליז חייכה גם כשראתה אותי.
היא הביטה בי לשנייה אחת יותר מדי ואמרה, "לא היית צריך לעשות את זה…"
"הייתי צריך להרוג אותו," אמרתי. ליז לא השיבה ופסעה אליי בהיסוס והתיישבה לידי במיטה. היא הביטה בי והרימה את אצבעותיה אל הפצעים שעיטרו את הפנים שלי. הרוב היה שריטות.
"ליז-" נרתעתי מהמגע שלה. היא קפאה לרגע במבט פגוע, הורידה את ידה חזרה והסיטה את מבטה ממני.
"אז איך אנחנו ממשיכים מכאן?" היא שאלה. "אתה ואני, מה יהיה איתנו?" היא הרימה אליי את מבטה שוב.
"ליז," אמרתי לה. "אין לך מושג עד כמה אני רוצה את זה," הושטתי את היד שלי ושמתי על צווארה, כמעט מושך אותה אליי. "אין לך מושג כמה זמן אני רוצה אותך-" מלמלתי.
"גם אני רוצה אותך…" היא אמרה לי. פניה במרחק כמה סנטימטרים ספורים משלי. היא שמה את ידיה על מותניי ורכנה אליי עוד יותר.
"אבל את יודעת שזה לא בסדר," אמרתי לה, מצמיד את המצח שלי אל שלה אבל משאיר את שפתיה רחוקות משלי. "אם אבא שלך או אימא שלי יגלו על העניין-"
"הם לא צריכים לגלות," היא קטעה אותי.
"ליז," צחקתי במרירות. "בואי לא נשלה את עצמנו…זה אף פעם לא יהיה נורמאלי- את ואני- אם זה לא ההורים שלנו אז זה כול האנשים מסביב שלא יקבלו את העובדה ששני אחים חורגים-"
"אני לא שמה זין על האנשים מסביב,"
"זה לא כזה פשוט…" אמרתי לה.
היא הביטה בי ואז ניתקה ממני, מסירה את ידיה ממני ונרתעת, "אתה פשוט מחפש תירוצים…" היא אמרה בקול מאשים.
"ליז-" העברתי את אצבעותיי על שיערי בתסכול.
אם היא היתה יודעת עד כמה אני משתוקק אליה…
"שכבת איתי כבר אז זהו, השגת את שלך…" היא ירתה לעברי.
"ככה את באמת חושבת עליי?" נטלתי את זרועה בכוח ומשכתי אותה אליי בחדות ובכעס.
"זה מה שאני מבינה ממך," היא החזירה, עיניה הכחולות בורקות בכעס.
"את מתנהגת כמו ילדה קטנה-" אמרתי לה ברוגז ושחררתי מזרועה.
"איך שתרצה…" היא אמרה בכעס וקמה. "אם אתה רוצה שזה יהיה ככה אז בסדר גמור."
הרמתי אליה את פניי וידעתי שהיא מצפה ממני לעצור אותה ולהגיד שאני מצטער ושאני מתחרט על כול הדברים שאמרתי אבל שתקתי. הצעד הנכון היה לתת לה ללכת.
היא תקעה בי את עיניה הזועמות וסיננה בשקט, "איך אני שונאת אותך…" כשהמשכתי לשתוק ויצאה מהחדר.