משוגעת- פרק ניסיון.

אני ממצמצת בעיניי האפורות מספר פעמים ובוחנת את החלל הענק והלבן שמולי.

אנשים קטנטנים ופלצנים בחליפות לבנות מתרוצצים בין אנשים טחונים ופלצנים אפילו יותר במטרה לרצות אותם.

הגלריה ענקית, ומספר הקשקושים שאנשים מעזים לקרוא להם ציורים הוא אין סופי.

אני מסתכלת על כל הפסלים השבירים והתמונות המעופפות באוויר, כל האובייקטים האלה גורמים לי להתבלבל ולרצות לירות לעצמי בראש.

מה זה כל השיט הזה?

אלוהים. מארק יודע שאני לא אוהבת ולא מתאימה למקומות מהסוג הזה. למה לעזאזל הביא אותי לכאן?!

הוא אוחז בידי והלחץ גואה בי.

אני בכלל לא רוצה להיות כאן.

אנחנו מתקדמים בזמן שאני מנסה להישאר רגועה, הבטחתי למארק שלא אשתגע. תשלטי בעצמך סופי. אני חורקת את שיני ומנסה להיראות שלווה, אני רוצה להישיר את מבטי אך הוא נוטה לכל הכיוונים מבלי שאני בכלל יכולה לשלוט בזה.

אני לא רוצה להיות כאן.

הלחץ משתלט עליי. אני שונאת כאן את כולם, הכל כאן כל כך לבן ושביר שבא לי לקחת גלון צבע ולשפוך על התמונות והציורים, להרים כל פסל מחורבן ולא ברור שהגלריה הפלצנית הזאת קוראת לה אומנות ולנפץ אותו למיליון חתיכות שמהם יהיה אפשר לבנות פסל נורמלי אמיתי.

נו באמת, כל ילד בגן יודע לפסל עץ מחורבן מחימר.

אני מסדרת את שיערי האדמדם בעצבנות ומרימה את הפוני שלי למעלה, לעזאזל, הוא בטח פרוע לגמרי.

אני בטח נראית משוגעת.

אני מסתכלת קדימה ומכריחה את עצמי לא להביט שוב מסביב. בחור בעל עיניים כחולות נועץ בי מבט מהצד ואני מתאפקת לא לרוץ ולדפוק לו אגרוף. עורקיי נמתחים וכשהוא מחייך בזמן שהוא צופה בי הולכת אני מרגישה שהוא מפשיט אותי במבטו.

בלונדיני סוטה ומסריח.

אני לא מצליחה להתאפק ושוב מסתכלת סביב לראות אם הוא היחיד שמסתכל עליי.

כולם בשלהם ומארק מהדק את אחיזתו לידי בעצבנות כשהוא חש בחוסר המנוחה שלי. אנחנו נעצרים מול המעלית הגדולה והשקופה ומארק לוחץ על הכפתור האפור ברשמיות.

הוא רוכן אליי ואני מרגישה את הבל פיו החם על אוזניי,

"שלא תעזי לעשות בושות" הוא לוחש.

כשהוא אומר בושות. הוא מתכוון להשתגע. אני בולעת את רוקי ומרימה אליו את מבטי, חורקת את שיני.

הוא לבוש בחליפה שעלתה בערך כמו הדירה שלו, שיערו החום והבהיר מסורק ועיניו החומות והכהות כבר חוזרות להביט בחזרה במעלית ברצינות. כל זה רק בכדי להשיג יחסים עם מנהל הגלריה שהוא אפילו לא מכיר.

על מי הוא עובד? אין לנו אפילו חצי מהסכום של תמונה או ציור כאן, למה הוא תמיד מתעקש להיראות טוב בעיני כל הטחונים המגעילים האלה. למה הוא תמיד מחפש להיות כמוהם, בשביל מה הוא צריך את כל הכסף הזה? כסף רק דופק לאנשים את המוח וגורם להם להיות יותר מטומטמים ממה שהם.

המעלית נפתחת ואנחנו נכנסים אליה בשקט, אחרינו נכנסים עוד כמה אנשים עם חליפות רשמיות ואיתם הבלונדי עם העיניים הכחולות. אני נצמדת למארק באופן אוטומטי בזמן שהמעלית הגדולה מתמלאת, אני נמוכה ביחס לכל הגברים הגדולים במעלית ומרגישה אפילו יותר קטנה בשמלה הקיצית והפרחונית שמארק הכריח אותי ללבוש בטענה שזאת השמלה הכי נורמלית שיש לי בארון.

הבחור עם העיניים הכחולות שוב נועץ בי מבטים ואני מרגישה שהוא יודע שאני לחוצה. הוא יודע שאני משוגעת ושאני עלולה להתפרץ בכל רגע. הוא יודע שאני מתעבת כל דבר שקשור באומנות ויודע כל מה שאני חושבת על הגלריה המחורבנת הזאת. פאק. שיפסיק להסתכל עליי.

כשהמעלית נפתחת אני חומקת החוצה וגוררת אחריי את מארק. גובהו הרם מקשה עליי אך אני מצליחה להימלט איתו אל מחוץ למעלית שם מחכה לנו בלונדינית בעלת ציצים מפלצתיים ואיך לא, חליפה.

היא מחייכת אלינו בנחמדות ומסמיקה אל מישהו מאחורי, כשאני מסתובבת אני רואה את הבלונדיני עומד שם. כל כך צפוי. היא מזמינה אותנו לבוא אחריה ומבקשת מכולם לראות כרטיסים. פרט לבלונדיני. שכלל לא נראה קשור למקום, הוא לא לובש חליפה אלא רק בחולצת וי לבנה וצמודה עם מכנסי ג'ינס כהים ונעלי ספורט לבנות.

מארק מוציא את שני כרטיסי הכניסה שעלו בערך כפליים ממחיר החליפה שלו ומגיש אותם לבלונדינית ברשמיות. שוב מנסה להיראות פלצן כמו שאר האנשים פה.

הוא בן 31, עדיין לא מוכן לחתונה ומבזבז את כל הכסף שאין לו במטרה ללקק לטחונים שבכלל לא שמים עליו. הוא דפוק. אבל גם אני דפוקה. אנחנו בסדר.

הבלונדה בעלת השדיים המקפצים פותחת דלת לבנה וגדולה שם נגלה לפנינו עוד חלל עצום ולבן בעל ציורים ופסלים לא פחות גרועים מאילו שלמטה.

מארק לא מפסיק לאחוז בידי בזמן שאנחנו פוסעים אחריה עם עוד מספר זוגות שהצטרף משום מקום. היא מובילה אותנו אל הציור הראשון מתוך המאה שיש פה ומתחילה להסביר על כל קו וקו בקשקוש, סליחה, בציור הזה.

"זה סתם קווים מחוברים" אני לוחשת למארק שממהר להשתיק אותי. הוא גבוה ממני בצורה מפחידה שאפילו לא מאפשרת לי ללחוש אליו כמו שצריך, הוא כמעט 2 מטר בעוד שאני בקושי מטר 68. אני ממהרת לעטות על עצמי את המבט המאופק ממקודם, מתפללת שאף אחד לא שם לב עד כמה אני מתה לעוף מכאן.

אנחנו עוברים עוד חמש תמונות ואני מתחילה לאבד את הסבלנות, היד שלי מתחילה להזיע ואני מצליחה בקושי לנתק אותה ומידו האיתנה של מארק בכדי לנגב אותה בשמלתי, מה שגורם למארק להביט בי במבט במבט זועף ולחזור שוב לתפוס בידי הקטנה.

אנחנו עוברים לציור הבא שללא ספק ניצח את כל הקשקושים האחרים עד עכשיו.

זה פשוט היה קו, קו על קנווס , קו גדול ועבה שהיה נוסף לכמה נקודות קטנטנות ומוזרות שלא היו קשורות לשום דבר.

"מי צייר אותו?" אני שומעת קול שואל.

אני מביטה סביבי ולוקחות לי כמה שניות להבין שזהו היה קולו של מארק. כולם מביטים בו בהערכה והוא רק מחייך אליהם בנימוס, אוי אלוהים הוא מת על זה.

הבלונדה מחייכת.

"זהו ציור של אומן אנונימי," היא מתחילה ואני מתחננת שלא תספר עוד סיפור. "למעשה, יש מאחוריו סיפור מעניין"

"עוד סיפור?" אני פולטת בקול.

כולם מביטים בי בעוד ידו של מארק כמעט ושוברת את ידי עם לחיצתו, אני רואה את הבלונדיני בעל העיניים הכחולות עומד מאחורי כמה זוגות עם ידיו שלובות ומחייך. מה הבעיות שלו?

גברת שדיים מפוצצים מחייכת אליי חיוך מזויף ומתחילה לספר סיפור על נווד בודד שיצא למסעות ואלוהים יודע איך הוא קשור לקו המוזר והמכוער בציור. כשהיא מסיימת אני כבר בטוחה שעוברים לציור המכוער הבא אך קולו של מארק שוב מפלח את הדממה ונשמע בחוזקה בהד של החלל הגדול.

"כמה הוא עולה?" הוא שואל.

אני מרימה אליו את מבטי, מקווה שהוא מתלוצץ.

הוא נראה רציני.

הבלונדה מחייכת חיוך רחב. היא מביטה בי לרגע במבט מתגרה ואז חוזרת להביט במארק.

"9,000 דולר" היא אומרת.

"אנחנו קונים אותו"

עיניי נפערות לרווחה.

"לא אנחנו לא!" אני אומרת לו וכולם מביטים עלינו, כולל הבלונדיני שעדיין מחייך חיוך מציק ומעצבן. אני מנסה להישאר מאופקת, וכך גם מארק.

"אנחנו קונים אותו" הוא אומר שוב.

"זה מכוער" אני אומרת לו.

"זאת אומנות"

"אני יכולה לצייר קו יותר ישר מזה!"

"את לא מבינה שוב דבר!"

"אם את לא אוהבת את הציור אני אוכל להראות לכם עוד ציורים אם תרצו" הבלונדה אומרת בעדינות ומנסה להרגיע את שנינו.

אני חורקת בשיני ומביטה במארק בעצבנות קלה, אנחנו ממשיכים לתמונה הבאה ואני שוב מתחילה לאבד את הסבלנות, אני לא מאמינה שהוא באמת רצה לקנות את הדבר הזה.

"זה דומה לחרא" אני פולטת כשהיא מראה לנו את אחד הפסלים.

רגלו של מארק רועדת וכולם משתתקים פרט לצחוק קטן ומתגלגל שנשמע מאחורה. הבלונדיני.

"זאת נקראת אומנות" הבלונדה אומרת ומתחילה לעלות לי על העצבים.

"זה. נקרא. זבל."

"סופיה.." מארק מזהיר.

אני נושמת נשימה עמוק ומנסה להירגע. רוצה ללכת מהמקום הנקי להחליא הזה.

"אנחנו נקנה את הפסל" מארק מחייך לבלונדינית ואני מתחילה להתנשף בכבדות, חריקת השיניים שלי נשמעת בקול צורם לפני שאני לא מצליחה לשלוט בעצמי ומתפרצת עליו "אתה לא קונה את החרא הזה!" אני צורחת וכולם מביטים בי בשוק.

"זה חרא, אתה יודע מה? אני מחמיאה לחרא. זה נראה כמו גוש חימר שמעכו אותו בלי שום צורה" אני מרימה את הפסל הדפוק ביד.

"גבירתי…"

"תסתמי את הפה שלך חתיכת בלונדינית מטומטמת"

"סופי!" מארק גוער בי.

אני לא שולטת בעצמי, אני בוחנת את החלל הלבן ורוצה להרוס כל תמונה או פסל הנמצאים בדרכי. אני לא חושבת יותר מדי לפני שאני מנפצת את פסל החרא על הרצפה ללא רחמים.

"זה חרא" אני צורחת על מארק ועוברת לתמונה ההיא שרצה לקנות, "וזה קו! זה רק קו!" אני זורקת את הקנווס על הרצפה ודורכת עליו.

"אבטחה!" אני שומעת, אבל זה לא מעניין אותי.

"את משוגעת!" מארק צועק. "את לגמרי משוגעת! מה אני עושה איתך בכלל? את פשוט מטורפת. את מטורללת על כל הראש" הוא בשוק טוטלי.

אני עובדת לתמונה בעלת מסגרת זהב ומנפצת אותה על הרצפה.

"שמישהו יעצור אותה!" אני שומעת עוד קריאה.

אני מתחילה לראות מטושטש, כל הלבן עושה לי רע בעיניים, הצרחות ההיסטריות שנשמעות ברקע נשמעות כמו מלמולים קטנים בזמן שאני חומקת אל מחוץ לדלת הלבנה במהירות.

אני לוחצת על הכפתור האפור של המעלית באטרף, מפחדת שאחד המאבטחים יראה אותי.

אני חומקת למעלית ושוב לוחצת באטרף על כפתור הסגירה. ברגע שדלת המעלית נפתחת אני ממהרת לרוץ לכיוון היציאה, אנשים מסתכלים עליי בבלבול, לא מודעים בכלל לעובדה שהרסתי חצי מהקומה למעלה.

אני מטורפת, אני פשוט מטורפת. אני אימפולסיבית ומטורללת על כל הראש. אני משוגעת. כל כך משוגעת.

כשאני יוצאת אל מחוץ לבניין הענק אני מרגישה את הרוח מעיפה את שיערי הפרוע והאדמדם לאחור וגורמת לי להיראות נורמלית יותר, שפויה יותר.

אני מתנשפת בכבדות ומתיישבת על הספסל הלבן שנמצא בכניסה לבניין.

אני תופסת בראשי ועוצמת את עיני בחוזקה.

אני לא מאמינה שזה שוב קרה לי.

"חתיכת הופעה הבאת שם" אני שומעת קול גברי אומר מלידי ולאחריו גיחוך.

אני מרימה את מבטי מהרצפה ורואה אותו עומד שם, ידיו בכיסיו וחיוכו חושף שביל שיניים ישרות ולבנות.

הבלונדיני.