משהו פה חסר.

החיוך היפה שלי, הוא הגרוע ביותר שלך, כי החיוך שלך פשוט מהפנט.
הדיבור הזה האדיש, כאילו כל העולם כאן בשבילך, זורק את המילים לחלל כאילו יהיה מי שיאסוף אותן בשבילך ויחבר אותן למשפט מסודר.
החיבוק שלך הזה, כאילו נוגע-לא נוגע ברכות מורגשת כמעט. כאילו מנסה לומק לי שהכל יהיה בסדר.
הבושם שלך.
אלפי פעמים הרחתי אותו קודם. אף פעם לא נדהמתי כל כך מהריח שלו כמו עכשיו.
העיניים שלך, מביטות בי במין מבט כחול-אפור שאם לא יודעת מה אתה מרגיש, אז הייתי בטוחה שאתה שונא אותי, עם המבט שלך.
עיניך עוברות על פניי כאילו מנסות ללטף כל פיסת מקום שאצבעותיך לא הגיעו לשם.
שפתיך, מן וורודות-אדומות שכאלה, מן מרקם משולב של יופי, רכות והרגשת ביטחון.
כף ידך שמונחת על פניי כאילו מנסה להרגיש אותי למרות כל מה שאני חושבת, למרות כל מה שאני מרגישה.
והכי חשוב-מילותיך,
שנאמרות במנגינה רגועה, כאילו מנסות להשכיח את העבר. כאילו בונות לי את העתיד. כאילו מסדרות את ההווה.
כל אלו אמורים לתת לי כאילו הרגשה של ביטחון, כאילו נוגעים-לא נוגעים בגלגל החיים ומשנים את סדר הדברים למצב הטוב ביותר.
ועדיין, למרות הכל, אני מרגישה שמשהו פה חסר.