משהו לא צפוי- פרק 8

"תזוז ממני", הדפתי אותו ממני. הוא הביט עמוק אל תוך עיניי. עיניו השחורות נראו כמו לילה קר וסוער.
"מה…מה זה היה עכשיו?", הוא שתק, עמד קפוא אל מולי. לא הצליח להגיב, להוציא מילה.
דמעות החלו לרדת, לא הצלחתי להבין מה אני מרגישה עכשיו, הייתי כל כך מבולבלת. אחי הגדול נישק אותי, עכשיו כל הריחוק מובן לי. הוא התרחק כי הוא…הוא מרגיש אלי רגש אחר, רגש שונה מאח ואחות. הוא רואה אותי כאישה, אישה לכל דבר.
"שמש", קולו היה עבה וצרוד. הוא השפיל את מבטו ואיגרף את ידיו בחוזקה והלובן נראה על פרקיי אצבעותיו. הוא ידע שעשה טעות, טעות גדולה.
הוא שלח לעברי מבט חודר אחרון ויצא מהחדר.
ברח, העדיף להשאיר הכל פתוח ובאוויר. להשאיר אותי מבולבלת. הדמעות לא חדלו לרדת ותחושה של גועל עלתה בי. ניגבתי עם ידי את שפתיי, לא יכולתי להשאיר את החותמת שהשאיר בי.
נכנסתי להתקלח, שטפתי את רואי מעליי מתחת למים החמים ועדיין ההרגשה לא ירדה ממני. לא הצלחתי לחזור לעצמי, אני גם לא אצליח. איך אביט בעיניו עכשיו?איך אוכל להתמודד איתו כל יום כל החודש הזה?אני אעבור לנועה, אני לא יכולה להישאר כאן יותר. אחי מאוהב בי, אחי הגדול מאוהב בי.
סיימתי להתקלח, לבשתי את הפיג'מה ונכנסתי למיטה. בתקווה שאצליח להירדם.

פקחתי את עיניי, שיפשפתי אותן קלות והתרוממתי לישיבה. זה לא היה חלום, זה היה אמיתי, כל כך לא מציאותי אך כל כך אמיתי. כל התחושה מאתמול חזרה לחלחל בי. בחוסר חשק קמתי מהמיטה ונסחבתי למקלחת. פתחתי את הדלת ורואי עמד שם, עם מגבת המכסה את פלג גופו התחתון וכל פלג גופו העליון היה חשוף למולי. פתאום זה נראה לי אסור, אסור להביט בו כל כך חשוף.
"שמש", "סליחה אני אחזור אחר כך", קטעתי אותו וסובבתי את גבי והתקדמתי לכיוון הדלת. ידו משכה אותי בחזרה ומבטנו התנגשו. המבט שלו היה כה רציני וקודר. נראה עצבני וסוער. "אני סיימתי", הוא אמר ועזב את ידי ויצא מהמקלחת. הוא סגר את הדלת ונשמתי עמוק. פחדתי, פחדתי לעמוד מולו. לעזאזל, איך יוצאים מזה עכשיו?
לאחר ששטפתי את פניי וצחצחתי את שיניי, יצאתי מהמקלחת והתקדמתי לכיוון המטבח. הוא ישב שם וקרא עיתון כמו בכל בוקר. אני צעדתי במהירות לכיוון הקומקום והרתחתי אותו. שפכתי אל תוך הכוס שהוצאתי מהארון העליון שתיי כפיות של נס וכפית אחת סוכר. שפכתי מים ועירבבתי.
הוא פתאום נראה שוב קר כמו תמיד, קר ומרוחק. מכחיש את הלילה של אתמול וממשיך בשיגרה כאילו כלום. רובוט מוחלט, קר כמו קרח ומשקר לעצמו בסופו של דבר. רק אני כאן על קוצים ומוכת טראומה מהנשיקה והגילוי הכל כך מפתיע הזה.
התיישבתי בסלון, הדלקתי את הטלויזיה. בובספוג משודר עכשיו, הוא תמיד משכיח ממני את כל הרע וגורם למצב רוח שלי לעלות.
באמצע הצפייה בבובספוג עיניי גלשו לעבר רואי שקרא בעיתון. נראה כאילו שכח שאני קיימת.
הכעס התחיל לדגדג את גופי והרגשתי איך כל שנייה אני עומדת להתפרץ עליו.
"תגיד, אתה לא חושב שאתה חוצפן?", לא התאפקתי, הנחתי את הכוס קפה על השולחן וקמתי לעברו. הוא הניח את העיתון על השולחן בעצבים וקם מהכיסא. עמדנו אחד מול השני ושנינו היינו טעונים.
"תתחיל עם ההסברים ועכשיו", דרשתי, עם כל הפחד לגלות עוד על הרגשות שלו כלפיי.
"אין מה להסביר, תשכחי ממה שקרה אתמול", הוא אמר בשקט אך האיום נשמע בנימתו.
"אתה חוצפן, אני חושבת שמגיע לי הסבר למה אח שלי הגדול נישק אותי אתמול", הרמתי את קולי ופניו התעוותו מהכעס. הוא שונא שמרימים עליו את הקול.
"תקשיבי, שמש, אין שום הסברים, שתחררי ממני על הבוקר. אין לי זין לזה עכשיו", דמעה עשתה את דרכה על מורד לחיי ללא שליטה ורצון להיחשף. אך זה חזק ממני. הוא דיבר אלי בצורה שבחיים לא העז לדבר. הוא השתנה, הפך לרע וקר יותר מקרח.
"אני שונאת אותך, אני בחיים לא אסלח לך על הדיבור הזה", סובבתי את גבי אליו והתקדמתי לכיוון החדר. הוא לא עצר אותי. הוא נתן לי ללכת. לא מנע ממני לעצור את השנאה כלפיו. לא התרגש מזה כלל. הפגעתי, התבלבלתי, נהייתי אבודה בתוך כל החלל הסדוק בינינו. אני כבר לא יודעת מה להרגיש, מה להבין.