משהו יפה

רק רציתי לעשות משהו יפה, שיגרום למישהו לחייך או לצחוק או לבכות. כמו בועות סבון, או שוקולד או שוקו או שיר של בוב דילן, כמו לרוץ על הדשא בגן הפסלים- להעלות לראש הגבעה ואז לשכב ולהתגלגל עד למטה. אבל שכבתי במיטה ובכיתי. הצמדתי ידיים חזק לבטן וברכיים לראש ועצמתי עניים ובכיתי כלכך עד שרעדתי ונאנקתי, ויכולתי לגחך על עצמי שם במיטה כי זה היה מיותר ומטופש אבל לא הצלחתי להפסיק, נשכתי שפתיים וטעמתי דמעות של מלח.
וחשבתי על כל מה שעשיתי היום, על הציורים, על הספרייה, על המוזיקה, על הנסיעה האינסופית באוטובוס, על ריצה בצדי הדרך כשהמכוניות חולפות ואחת באה ועוצרת במיוחד, ואבא יושב בה ואומר שחיכו רק לי.
וחשבתי גם כמה אני אוהבת אותו ואת כולם, כמה חיבוקים ונשיקות, כמה מריבות ענקיות, כמה ארוחות ערב של חביתות, לחם וירקות. וכמה אני לא רוצה לאכזב.
וכואב לי הלב בפנים, כי זה חזק וזה נפלא, אבל גם כי אני רוצה יותר; כמו לשכב במיטה ולחכות לשלג שיבוא כבר, להתפלל- לעצום את העניים וממש אפשר להרגיש שהוא שם, הריח הקפוא, התחושה שמתפשטת סביבך, הלבן, כדורי שלג שפוגעים לך באפ וגורמים לו לצרוב. אבל בחוץ קיץ, ואני כלכך רוצה שלג, בלהט של ילד בן שלוש.
ואולי דבר לא יספיק- ותמיד אני ארצה יותר ויותר, ואני אהיה מאושרת אבל אני אבכה בלילות. והיופי הזה שאני רוצה ליצור אפ פעם לא יהיה יפה כמו שצריך. דבר לא יספיק