משאלה – 9

רגלי בערו כשצנחתי לבסוף למרגלות הגבעה, חזי עולה ויורד כמו קיבל חיים משלו. נשאתי את מבטי לראש הגבעה – ועמוד האור שוב הבהב, כמעט וכבה.

"בחיים לא!", סיננתי וקמתי על רגלי הרועדות.

"בוא נראה אותך!", צעקתי בגרון ניחר, בעודי מתחיל לרוץ במעלה הגבעה, שרירי בוערים בכאב, מסרבים להיענות לרצוני לרוץ מהר יותר. נפלתי וקמתי, התמוטטתי ועליתי על ברכי הרועדות, אך המשכתי להעפיל מעלה –

הלכתי לבל אפול.

לפתע שדה קוצים אפור נפרש לפני תחת שמיים אדומים כדם בוער. מעליהם, מתנשאים לגובה עצום, הביטו בי ראשיו צמאי הדם של הקרברוס, ריר זולג מהם מניבים הקטלניים. מאחוריו, סדקים מעטרים את גופו הלבן, מכוסה בבוץ ובריר, שכב כוכב בוהק.

"היי! עזוב אותו בשקט! עוד לא הגיע זמנו!", צעקתי עליו, ממשיך להתקרב עד שהייתי צריך לכופף את גבי לאחור כדי להמשיך להביט בעיניו האדומות. הראש האמצעי נבח עלי בעוד השניים מצידו מגרגרים באיום, השמאלי מלקק את שפתיו.

אוי לא –

הקרברוס פער את פיותיו, טפריו נשלפים מכפותיו האדירות. מיששתי את צידי גופי בחוסר אונים, מבין לפתע את האבסורד:

אין לי נשק.

איך לא חשבתי על זה?

סובבתי את ראשי לאחור – זה היה אבוד; לעולם לא אצליח לברוח בזמן. אם אנסה הוא יקרע אותי לגזרים. הסתובבתי אליו בחזרה – בדיוק כשהוא זינק עלי בכפות מושטות ומלתעות מזילות ריר.

עשיתי את הדבר היחיד שעוד יכולתי לעשות. חייכתי אליו בחום: "בוא אלי, כלב טוב!"

הקרברוס פער את עיניו בהפתעה, משנה כיוון ברגע האחרון ורק חובט בי, מעיף אותי לגלגול לצד הגבעה.
הוא הרים את ראשו האמצעי בבלבול, בעוד השניים האחרים ממשיכים לנבוח ולהזיל ריר, נראים לא מרוצים מהארוחה שפוספסה.

"אתה כלב טוב, נכון? חמוד. אף אחד אף פעם לא אמר לך את זה הא? רעים מרושעים שכמותם. מגיע לך שיאהבו אותך. בוא אלי", פרשתי את ידי לצדדים במחווה, מבין מאוחר מדי את טעותי. הראש האמצעי נבח בהתלהבות, והוא זינק שוב לעברי.

עצמתי את עיני בהכנה לסוף; אם אברח – אעליב אותו והוא יהרוג אותי. אם אשאר – הראשים הצדדיים יקרעו אותי לגזרים. הבטתי בכוכב שהמשיך לרצד מאחוריו, כאילו קורא לי. בלעתי את התסכול, הדחקתי את הפחד, התעלמתי מהכאב. והכעס התעורר בי, צובע את השמיים בלהבה.

לא אכפת לי. אז מה אם הכל אבוד? אז מה אם אין לי סיכוי?
אני רוצה להציל את הכוכב הזה.
אני אציל את הכוכב הזה – לא אכפת לי איך.

פקחתי את עיני, נבלע בעיניו האדומות של הקרברוס, ידי פרושות לצדדים, כבדות לפתע.

אך על פרשת דרכים
סתמתי אוזני בלובן הקר ;

הראש הימני זינק לידי השמאלית, הראש השמאלי לידי הימנית, הראש האמצעי הוציא את לשונו בחיבה –

והוא נעצר, מבולבל; כל ראש דחף לכיוון שלו, עוצר את הקרברוס במקומו. רק הראש האמצעי הצליח להתקרב אלי, מלקק אותי בלשון ענקית ורטובה. החזרתי אלי את ידי, מנער אותן לפנים ולאחור כדי להזרים אליהן דם, מביט בפליאה בעוגות שזרקתי לראשים הצדדיים.

אז זו הסיבה שהרגשתי שהידיים שלי כבדות, חייכתי לעצמי. שני הראשים שמשכו לצדדים הסתובבו באחת לאחור לעבר העוגות, גוררים איתם את הראש האמצעי האומלל.

נשפתי בהקלה, מביט בחיבה בעיניו הגדולות של הראש האמצעי, שייבב בשקט. לא יכולתי לעמוד בזה, פסעתי אליו, מלטף את ראשו, תחילה בהיסוס ואז בחיבה גדולה, תופס את צידי פניו, עיניו השחורות החכמות מביטות בי בהכרת תודה שמעבר לזמן.

המשכתי ללטף אותו בחיבה אמיתית, חיוכי מתרחב;

אחרי הכל, גם למוות מגיע שיאהבו אותו.

לאחר זמן מה הוא דחק לפתע את ידי בחוטמו, משפיל את מבטו. "זה בסדר, זה התפקיד שלך. תודה שאתה מבין", השבתי לו במילים, בלי שום צל של ספק שהוא אכן מבין. אספתי אלי את ידי ועקפתי אותו בצעד רגוע, מבזיק אליו חיוך אחרון,

פונה אל הכוכב –

שהיבהב לפתע והחשיך.

אש השחר הכתומה גירשה את החשיכה, מאירה בקושי שברי זכוכית שהיו פעם כוכב בוהק. רצתי אליו, בטוח שהכל יהיה בסדר. ברגע שאגיע אליו משהו יקרה: הוא יתחבר בחזרה. זה לא יכול להסתיים ככה. לא אחרי שהצלחתי לעבור כל כך הרבה – אפילו את הקרברוס – בלי שום נשק באמתחתי.

אספתי את אחד משברי הכוכב בידיי, מרגיש עד כמה הוא קל – כמו מיכל זכוכית ריק. הנחתי את השבר, מסדר את חבריו כך שירכיבו את הכוכב. אך דבק לא היה לי, והמרווחים בין חלקיו נותרו בשלהם.

"תתעורר כבר! קדימה! אתה יכול לעשות את זה!", עודדתי אותו בעוד דמעות נקוות מאחורי עיני המחייכות. "בבקשה", לחשתי אליו, מלטף את הזכוכית הסדוקה, נזכר בנוגה, בילד ובספינתו, בקברן ובליבו הטוב, שלא התאים לתפקיד שיועד לו. בקרברוס שבינתיים צנח אל הקרקע, ראשיו הצדדיים נוחרים בשלווה.

"לא יכול להיות שזה ייגמר ככה. אני לא מרגיש שזה נגמר! קדימה, תתחבר כבר!", קולי התרומם בצעקה ניחרת בעוד שמש אדומה מפציעה מעבר לאופק, שוטפת את בית הקברות בארגמן, מציפה אותו, עד שאפילו הקברים עצמם לא עמדו בחומו והחלו מתפרקים לנגד עיני כאילו עמדו בליבו של פיצוץ.

קרסתי על ברכי, הולם באגרופי המדמם באדמה.

ובכיתי.
כי איבדתי דבר.