משאלה – 8

לא יכולתי לזוז.

לא יכולתי לנשום.

כבר היה מאוחר מדי לעצום את עיניי.

זיעה קרה זחלה במורד גבי כמו נחש ארסי.

מולי השתרע בית קברות. לא – עולם קברות; הגדר השחורה הגבוהה והמחודדת, כמנסה לדקור את השמיים האפלים, השתרעה מולי מאופק עד אופק. בתוכה הבטתי באימה בטורים בלתי נגמרים של קברי שיש מוכתמים. ברק הבזיק, מצלם את המחזה באור רפאים. רעם כבד התגלגל, מזהיר אותי לא להתקרב. אבל הייתי חייב – היא זקוקה לי. אני ראיתי את הכוכב הנופל – לא אוכל להתכחש לזה.

הקול קרא והלכתי
הלכתי כי קרא הקול

"רוצה למות?", חריקה הקפיצה אותי לפתע, בולמת אותי.

בלעתי את רוקי. הבטתי אל השביל מאחורי, שנדמה שנמשך לנצח. השביל היה סלול, אם אמשיך ללכת בו בטוח אגיע לאנשהו…

קל ללכת על שביל מרוצף, אבל פרח מתוכו אוויר לא ישאף.

הסתובבתי בחזרה אל השער ואל הדמות האפלה שעמדה בחזיתו, ברדסה משוך על ראשה, גלימותיה השחורות נעות ברוח בלתי נראית.

"אני מחפש משאלה, היא נפלה לא מזמן מהשמיים. הילד מספינת החלומות הנטושים אמר שאולי תוכל לעזור..", "לא. אני לא כאן כדי לתקן את הטעויות של הילד המ'טומטם הזה. כמה פעמים כבר 'מרתי לו לא לתת לאפ'חד להתקרב לספינה שלו??", רעם קולו של הצל.

לפתע היישיר אלי מבט, עיניו האדומות בוערות מבעד לחשיכה. "לכאן נכנסים רק אם אתה מת. אתה חי. תעיף ת'נשמה המלוכלכת ש'ך מפה לפני שאקרא לסוהרים", הוא הטיח בי, נוטל בידו מטה שחור וארוך שנשען על השער. בלעתי את רוקי, משותק.

"איך ש'תה רוצה", הקברן כיוון אלי את המטה שלו – שהפך לאת חפירה. הוא החל ללכת לעברי.

"חכה! יש לי משלוח בשבילך!", נזכרתי, מבחין בניחוח הריקבון העולה מהשק שלרגלי. עיוותי את פני, נאבק לא להקיא. הייתי כל כך המום שכמעט שכחתי. לא פלא שקראו לי שוקיסט.

הקברן עצר מלכת, עיניו האדומות נמשכות אל השק. יכולתי לשמוע אותו מלקק את שפתיו. "יבול טרי. לפי הריח הם בטח מתו רק היום. נחמד מצידו להביא לי לשם שינוי בשר טרי..", "רגע רגע עצור הכל – אתה לא מתכוון לאכול אותם? נכון??", שאלתי בחלחלה. נכון שאלו היו חלומות ולא בני אדם, אבל הלב שלי לא הבחין בהבדל. והריח..

הקברן צחק צחוק רועם, לוקח צעד נוסף לעברי. "מ'תה חושב שאני – קרברוס?", הוא הטיח בי לפני שחטף את השק מתחתיי, מכתיף אותו על כתפו. "אאה..אני..", "ת'ה מוצא חן בעיני, ילד. בו'תי", הוא קרא אלי, מסמן לי בידו הפנויה לבוא אחריו.

…

צעדנו בשתיקה בין שורות של קברים שנמשכו לעד, מהבהבות באורו החיוור של ירח מוסתר בעננים רושפים. צעדינו היו כבדים על האדמה הבוצית, משמיעים קולות נתז ומעיכה. ייקחו לי שנים להוריד את כל הבוץ הזה.

"אז מה, ילד? לא אמרת שת'ה מחפש משאלה?", שאל קולו המחוספס של הקברן.

בלעתי את רוקי. הקברים סביבי סגרו עלי, גורמים לי סחרחורת. מה אני חיפשתי בעצם? איך אפשר למצוא בכלל משהו בתוך כל המוות הדומם הזה?

"היי, שומע??", הקברן הניח יד גדולה על כתפי, ששרפה אותי כמו אש מלובנת. אך לא נותר לי כוח אפילו לצעוק, הכל אבוד. כלום לא משנה. לעולם לא אמצא את הכוכב שלה בתוך כל ה –

"אתה חי! למען השם! שהוא יסלח לי, אבל 'ני באמת לא מבין 'פעמים למה הוא 'כלל נפח בכם חיים", הקברן היישיר את מבטו לעיני הרטובות, מפשיל לאט את ברדסו ומגלה..

פנים זקנות מעוטרות בקמטי צחוק והבעה שהתעצבה במשך אלפי שנים, זקן חום ולבן וכסוף פורץ מעלה ולצדדים כאילו נמשך בידיו של שדון קונדסי – ועיניים חומות טובות.

כנראה נראתי מופתע כמו שהרגשתי כי הוא צחק, מטלטל אותי כשנאחז בכתפי הדקות בניסיון להתייצב. "מה המבט הזה ש'ך? מה קרה? בגלל שאני קברן 'ני צ'ך להיראות כמו איזה שד עלוב?"

"לא לא, התכוונתי..", "אז אולי כדאי שתתכוון 'שם שינוי!", הוא קטע את דברי, ממשיך לצחוק עד שנתקף בשיעול פראי שגרם לו להתרחק קמעה. ואפילו שהיה נראה מסוכן יותר ויותר להישאר, אני הייתי מרותק.

"למה אתה מתכוון?", שאלתי, נדבק בחיוך שלו.

לפתע הוא הרצין, כורע ברך מולי כך שראשנו היו קרובים, ועינינו אף יותר. "למה שאתה רוצה ש'ני יתכוון", הוא ענה, תופס אותי לא מוכן.

"מאיפה לי לדעת מה אני רוצה? חוץ מזה מה הקשר? אתה התכוונת לומר משהו אז תסב – ", אמרתי ונקטעתי בצחוק רועם. תחושת עלבון מרירה התמצקה בבטני. עמדתי לקום – אך ידו הגדולה ריתקה אותי למקומי.

"'מרתי לך, 'תה מבולבל כל כך ש'תה לא יודע 'פילו מה 'תה רוצה. 'מרתי לאל שהוא עשה טעות בלתת לכם רצון חופשי"

"אבל אין רצון חופשי – זה כבר מוכח.", התגוננתי, "גם אם פתאום אבין מה 'ני רוצה, סביר להניח שאתה השפעת על הרצון שלי והוא לא ב'מת היה חופשי", המשכתי, נדבק בדיבור המקוטע שלו, מוכיח בזה את מה שטענתי.

"עזוב את זה. שנינו עומדים כאן יחד כי אתה רצית – לי זה לא'כפת. 'ני לא יכול לרצות כלום", הוא התרומם ממקומו, מושך בכתפיו וממשיך ללכת, כאילו נעלב מתגובתי. התרוממתי לעמידה ורצתי אחריו, בולע את ההתנצלות שעמדה כבר על שפתי.

"אז למה קמת? לא קמת כי לא רצית לראות אותי יותר? כי יש לי הכל ואני בכל זאת בוכה – ואתה שונא אותי על זה?", השתלחתי בו, כבר לא אכפת לי להעליב אותו.

"אתה החלטת את זה. אתה החלטת לבוא לפה ולפגוש אותי. 'חלטת מי אני וא'ך 'ני 'תנהג 'בל לא יכולת לחשוב עלי באמת ולתת גם לי רצון?? ", רעם קולו בעודו מסתובב לעברי עם ידיים מתנפנפות.

נרתעתי לאחור, אך רגלי נתקעה באבן שיש, גופי צולל אחריה ונחבט בשיש, סודק אותו.

"מה הבעיה ש'ך? למה לי אין רצון הא? אם זה כל כך לא חשוב לך אז תמות כבר ותן לי אותו!", הוא צעק והרים את אגרופו לעברי, חובט בבטני וגורם לי להשתנק. "ל'רצה ת'חיים ש'ך? תביא לי אותם!", הוא המשיך לצעוק ולחבוט בי באגרופיו.

גופי פירפר כמו דג מחוץ למים. ראייתי התערפלה באדום. הכל כאב לי כל כך. לא כאב של סבל – כאב של סכנה –

אני עומד למות.

צעקה נמלטה מגרוני, מבריחה את העורבים מעצי הברוש סביבנו, מקפיאה לרגע את אגרופי הקברן. זינקתי ממקומי, מרים את אגרופי בסיבוב עד שפגש בלסתו הקשה בקול פיצוח. הצעקה שלי עצמי הידהדה בראשי, משתיקה את החשיכה הנושאת כנפיים סביבי. אגרופי המשיכו לחבוט, מלווים בבעיטות מסובבות ובברכיות. ידי בערו בחמת זעם, דם זולג על פרקי אצבעותי היבשים. כל מה שלא יכולתי לומר, כל מה שלא יכולתי לרצות – הוטח בחמת זעם באגרופים ובשיניים חשוקות.

לפתע הקברן היה מוטל מתחתי, שכמייתו קרועה, דם מכסה את פניו כמו מסיכה. מבטי נזרק אל ידי – המדממות. קרסתי ארצה, מנגב אותן בייאוש בדשא המצהיב, קורא אליו, הופך אותו, צובט את כתפיו, מוחה כפיים מול עיניו הפקוחות שבהו נכוחה. הצמדתי את אצבעי המורה למפרק ידו בתסכול, אוחז בו כמו בתורן ספינה טובעת, שוקעת במצולות..

קרסתי על ברכיי וזרקתי את ראשי לאחור בצעקה, עד שמישהו ישמע, עד שלא אוכל עוד לצעוק.

נפלתי על האדמה הבוצית, מתייפח, גרוני בוער בכאב. ידי המגואלות בדם מכתימות את הבוץ. למה התנגדתי לו? הוא צדק – היה עדיף שהוא – עם כוונותיו ועיניו הטובות – יחיה ושאני אמות לנצח עם החוסר רצון הארור שלי.

ובכל זאת, נלחמתי להישאר בחיים.

למה?

לפתע אור לבן מסמא צילם את בית הקברות. שיפשפתי את עיני, מנסה להבין מה קורה. "מאיפה..?", השתתקתי ברגע שראיתי את האור מתלכד לכדי עמוד הנובע מגבעה סמוכה. התרוממתי לעמידה, ברכי רועדות. נזכרתי באחת מדוע הגעתי לכאן, כאילו דבר לא קרה, כאילו ידי המגואלות בדם לא היו שייכות לי.

הכוכב. הבטחתי לה.

"לעזאזל", קיללתי את עצמי ואת העולם ורצתי החוצה מבית הקברות, לעבר הגבעה הבוהקת שבראשה לפיד של אש לבנה. עיני שרפו וראייתי החשיכה, אך לא יכולתי להתיק ממנו את עיני.

לא איאבד אותו שוב. אני מבטיח.

המשכתי לרוץ.

לפתע נביחות רמות הרעידו את האדמה תחתי. נפלתי קדימה, משתטח בבוץ לקולות רמים של נשיכות וגרגור מאיים.

עמוד האור החל להבהב.

קמתי והמשכתי לרוץ, רגלי בוערות, חזי חסר נשימה. לפתע עיני התרחבו באימה.

"לאאאא", צעקתי, מושיט את ידי קדימה –

אל שלושת צללי ראשי הכלב הנמתחים על הגבעה הטרשית.