משאלה – 7
"לא נכון! אבל רק התחלנו. אני לא רוצה לוותר עכשיו". ידי נקפצו לאגרופים, וסבלתי בדממה את מבטו המצמית, נחוש להוכיח לו.
"האמנם? תראה, חוששני שזה בלתי אפשרי. כשחלום מת..להחיות אותו..אף פעם לא יוצא מזה משהו טוב", עיניו נעצבו לפתע, הסערה שבהן מאבדת מכוחה ודוהה לצבע כחול עמוק.
"אתה טועה! החלום עדיין חי. אני עדיין חי. ואני רוצה לתקן. אני חייב לתקן"
הילד נפנה ממני, משחק בידו הימנית בתלתליו החומים. "ואם אוביל אותך בחזרה, ואעניק לך שוב את חלומך, האם אתה תגשים אותו?", הוא נעץ בי מבט נוקב. "טוב אני אנסה. אני אנסה בכל.."
"זה לא מספיק טוב!", הילד צעק, נשען על המעקה ומביט אל ים העננים האפור.
דממה.
"זה לא עובד ככה. אתה צריך להבטיח לי שתגשים אותו. לא תוכל לסגת- לעולם. אחרת..לא רק אתה תמות בניסיון"
"מה זאת אומרת?", חקרתי, למרות שלפי טון הדיבור השקט שלו לא הייתי בטוח שאני רוצה לדעת.
"כפי שאמרתי: לא רק אתה תמות. גם חלומך ימות. גם מושאו. גם אני – לפחות לעתיד הנראה לעין. הכל יסתיים. אפילו הסיפור הזה"
"אבל ממילא לכל סיפור יש סוף", ציינתי, מתעלם מהחלק בו אמר שהוא ימות – או שמושא החלום שלי. אני הרי אלוף בהתעלמות ממה שלא מוצא חן בעיני.
"וכל סוף הוא התחלה חדשה. אבל ברגע שהמשאלה עצמה מתה – כשהרצון עצמו נמוג – הכל מתכלה. יהיו אחרים – אבל הוא לעולם לא ישוב", הניד הנער בראשו בצער.
שתקתי. כל זה היה יותר מדי בשבילי. לעולם היה יותר מדי בשבילי. המוות תמיד הפחיד אותי, היה גדול עלי. העולם הזה גדול עלי. הבקשה הזו גדולה עלי.
"לרוב משאלות לא מתכלות לגמרי, שוזרת החלומות אוספת אותם לחיקה, מעניקה אותן בחזרה למי שזקוקים להן יותר מכל. אך ברגע שמשאלה היא כנה ואמיתית, יוצאת מהלב, היא משתנה. היא נעשית יפה יותר, מיוחדת יותר – חסרת תחליף. וככל שהיא זוהרת יותר זמן, כך לא ניתן עוד להחליף אותה, והקברן נאלץ לאסוף אותה לבית הקברות לחלומות נשכחים"
"אני רוצה לראות אותו – את בית הקברות", קראתי לפתע, נחישות מפתיעה מתלווה לקולי. הנער זקר את גבותיו בהפתעה, מניד בראשו. "לא..אתה לא רוצה לראות את המקום הזה, תאמין לי."
שתיקה רועמת.
"מצד שני..אולי זה בדיוק מה שאתה צריך כדי לעזור לך להחליט..אם תרצה, אקח אותך לשם. אני בין כה צריך להביא לו כמה שברונות לב טריים", הוא החווה לשק חום שהוטל בירכתי הספינה, צחנת מוות עולה ממנו.
אולי באמת לא כדאי שאלך לשם..
ואז נזכרתי בתחושה המתסכלת הזו: הכל יותר מדי בשבילי. המוות יותר מדי בשבילי. החיים הם יותר מדי בשבילי. נמאס לי מזה. אני רוצה להשתנות. אני צריך להשתנות. אני חייב להשתנות.
"בוא נעשה את זה", קראתי אליו בנחישות, מושיט את ידי ללחיצה.
הוא חייך, ברקים ניתזים בעיניו הכחולות. הוא הושיט את ידו ואחז בי בחוזקה מחשמלת, לוחץ אותי בעוצמה מפתיעה שכמעט וזרקה אותי בחזרה לים.
"כרצונך. אל תאכזב אותי. ויותר מזה – אל תאכזב את עצמך", הוא קרא אלי, פורש שוב את מפרשי הספינה הקטנה, שהחלה שוב להתרומם מעלה. לפתע ניצוצות תכולים אפפו אותנו, כמו ברקים קטנים.
אימצתי את עיני: מביט בפליאה במשק כנפי הפרפרים. הם עופפו סביבנו כאילו היינו פרח נדיר, קורצים אלי כקוראים תיגר. יפים עד כאב, חופשיים עד אימה.
הם התאספו סביבנו, מתקרבים ומסתירים את ים העננים, מתרבים כאילו משום מקום, בולעים את העננים לתוכם. נשאתי את ראשי בפליאה אליהם, לא יכול שלא לחייך למראה זוהר הכנפיים המופלא. עדיין פחדתי, אך הם נסכו בי ביטחון: ידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה. ידעתי שאני מסוגל לעשות זאת – שאין איש מלבדי שיעשה זאת.
ולפתע הם התפזרו, נעלמים כמו ניצוץ הברק שנכלא בשדה הראייה גם כשהוא עצמו נעלם. כמו הד של נוף על נייר צילום.
מצמצתי בעיני, מנסה להביט מבעד לטשטוש הבוהק המרצד בהן. שיפשפתי אותן באריכות, ממצמץ ומנסה שוב:
פי נפער. הלוואי ויכולתי לעצום אותן שוב. צמרמורת עלתה מכפות רגליי, מטפסת עד לקודקוד ראשי.
לא יכולתי שלא לחשוב:
מה לכל הרוחות והשדים עשיתי?
תגובות (0)