משאלה – 6

קול פכפוך העיר אותי ממחשבותי. ניגבתי את עיני האדומות והסתובבתי לאחור:

שם היא עמדה, מתקרבת אלי בלאט, נישאת על הגלים

סירת נייר.

שפשפתי את עיני, לא מאמין – אך הסירה עדיין הייתה שם. ועכשיו בירכתיה עמד נער, גלי שערו החום נעים ברוח. בידו הוא החזיק כוכב בוהק, שכאילו קרץ לי בזוהר צהוב חמים.

מיד ידעתי: זה הכוכב שלי! הכוכב שראיתי נופל זה עתה. "היי! חכה!", צעקתי ורצתי בעקבותיו, הגלים מפילים אותי שוב ושוב – אך אני ממשיך קדימה, לא מתכוון לוותר הפעם.

כי למרות שאני ממשיך לאבד את הניצוץ, אני ממשיך לקבל הזדמנויות להשיבו אלי. נזכרתי בנועה, בעיניה החומות העמוקות, הדומעות בחיוך נוגה –

היא צודקת.
אני חי. וזה מספיק.

הגעתי אל הילד, מתנשף נאחזתי בדופן ספינתו – שהתקפלה תחת אצבעותי. "עלה מהר! שלא תחורר אותה", קרא אלי הילד בקול שובב, מושיט לי את ידו הפנויה – החמה – ומושך אותי מעלה כאילו הייתי עפיפון.

"חיכיתי לך." הוא ציין בפני לאחר שתיקה. הוא נשא אלי את עיניו הכחולות, ששצפו כמו גלי הים. "סליחה על האיחור. אני תמיד מבין לאט מדי", השפלתי מבט בחיוך נבוך. לא כעסתי על עצמי – הכעס נעלם יחד עם נועה והכוכב שלה. פשוט..

זה היה מה שזה היה. אני הייתי מי שהייתי. לא יכולתי להיות מישהו אחר.

"אתה מבין בדיוק בזמן! אתה מבין, הסירה שלי שטה בדיוק בזמן – הכוכבים עצמם מנחים אותה בדרכה. אם היית מאחר או מקדים – לא הייתי מוצא אותך. לא, באתי להזהיר אותך", הוא הביט בי וסערה השתוללה לפתע בים שבעיניו.

"להזהיר אותי? מפני מה?", נרתעתי מתגובתו. אני מספיק מפחד גם ככה, מהעולם הזה ומהחיים האלה. מכל האובדן והכאב הנלווים אליהם. אזהרה היא בדיוק מה שלא רציתי לשמוע. חיפשתי תקווה, אישור שאני מפחד לשווא..

"בוא. אראה לך", קרא הנער וסובב את פניו לחרטום המקומט, מניע את ידיו בהרמוניה של כשף אוויר. לא הרגשתי שקורה משהו, אולם הים הלך והתרחק מאיתנו, רחש הגלים נמוג, כאילו הכל מתעמעם. אך הכוכבים זהרו ביתר בהירות, מנצנצים כמו טבעות נישואין חגיגיות.

"וואההה!", צעקתי כשעננים אפורים התנחשלו סביב הסירה, שצפה לפתע בים של עננים זורמים, כאילו הר געש השתעל בקרבת מקום ונשא אותנו מעלה. הסירה פתחה בהם שביל, כאילו הייתה משה בלב ים סוף.

העננים לא העיזו לנגוע בנו – אפילו לא כשהושטתי יד וניסיתי.

דממה השתררה. שום רחש לא נשמע. חסרו לי הגלים: התגעגעתי לקולם המחזורי, היציב. לתחושת המים הקרירים תחת ידי. מוזר, פחדתי לפתע שלא אזכה לחוש בהם. כאילו עברתי לעולם אחר- ולעולם לא אשוב..

"לאן אנחנו נוסעים? אני אצליח לחזור?", שאלתי לפתע, תופס בכתפו של הנער, צמרמורת קור עולה מרגליי במעלה גבי.

"הא?", הגיב הנער והסתובב אלי במבט שואל. משראה שאין לי מושג מה הוא רוצה, הוא פנה בחזרה לפנים ואמר:

"זו ספינת החלומות הנטושים. מי שעולה עליה לא יכול לחזור לעולם- זה כל הרעיון שלה. לא בשביל זה אתה פה?"

"לא! מה פתאום! תוציא אותי מכאן", צרחתי עליו בפאניקה, מנער את כתפיו. עד שהצלחתי להגיע עד כה, עד שהרגשתי שאני מתקדם – אני לא מוכן לוותר על הכל. הנער תפס בידי, מוריד אותן מכתפו בעוצמה שקטה, מישיר אלי מבט סוער:

"מאוחר מדי להתחרט. חלום הוא כמו בן אדם – יש לו תאריך לידה, אך גם תאריך פטירה. חוששני שזמנו של החלום הזה כבר תם."