משאלה – 2
האל עצם את עיניו, חיוך דק נמתח בפיו. מלאכיו המשיכו לפנות אליו בשאלות, מטרידים אותו כהרגלם בדברים של מה בכך, בסבל חולף ובאושר נעלם – דברים שהלוגוס יטפל בהם בעצמו. כל הנחלים שבים אל הים. כל החיים ישובו גם הם אליו, בבוא היום. תקוותו הייתה שהיום לא יקדים לבוא, כי אם גם לא יאחר.
אמנם מבחינתו הזמן מעולם לא היה אמיתי – נצח חולף כהרף עין בתודעתו, אולם לבניו ולבנותיו – מלבד לבודדים – הזמן היה אכזרי. הוא חלף במהירות ולעולם לא הביט לאחור. חסר פשרות ועקשן, הוא סחף אותם אחריו, עוקר את חלומותיהם לפני שהללו הספיקו לנבוט.
גבריאל התייצב מולו, כנפיו הלבנות מוכתמות באבק כוכבים:
"הו, אל רחום וחנון, אנא סלח ומחל ל.."
"הכל בסדר, גבריאל. מה ברצונך?", קטע אותו האל בחיוך. מבחינתו הזמן לא היה קיים, ולכן גם הסליחה הייתה מיותרת. הוא ידע הרי שבכל ברוא יש גרעין של טוב, שהוא עצמו ייזכר בו לבסוף ויסלח לו. לכן, אין טעם לכעוס.
"שוזרת החלומות ברחה אלי, ומי ישזור עתה הלבבות שוב בצרור החיים?", שאל גבריאל, כמעט בצעקה.
האל עצם את עיניו, מביט בה בעיני רוחו. עכשיו אני מבין, חשב והנהן בראשו. כן, היא שוב ניסתה להחליף כוכב לא לה ולקבל בחזרה את משאלתה העתיקה. אולי היא חשבה שזה הוא, אולי ראתה במשאלה שנשא את עצמה.
אך כמובן שטעות בידה; האוהבים באמת אוהבים לנצח, ולבוש בני האדם המתכלה הוא רק אחיזת עיניים. הוא היה רוצה לתת להם יותר מזה, כאב לו שהם לא שעו לאזהרתו ובחרו בכוח על פני הנצח. הוא לא האשים את הנחש: אם לא היו רוצים להתפתות מלכתחילה, אזי לא היה משפיע עליהם כלל.
בעצם, הוא לא האשים גם אותם: הרי הם נבראו בצלמו. לא, היחיד שנשא במלוא האחריות, האשמה והחרטה הנצחית שנלוותה לה כמו שובל זוהר – היה האל בכבודו ובעצמו, שנותר בודד במקומו הנצחי בעולם שמעבר.
אך לא היה ניתן להשיב לאחור את שנעשה בראשית, מעבר לחלל ולזמן שמגבילים את עולם החומר.
מה שהיה הוא שיהיה.
"זמן אותה אלי", קרא האל בסמכות עמוקה ומהדהדת.
תגובות (0)