משאלה של ערפד חלק 1'

פעם נוספת הנפתי את הצלב הגדול שהחזקתי בידי, ופעם נוספת החטאתי אותה, והיא כמו תמיד צחקה מאושרת.
"תפסיקי לברוח!",צעקתי ופעם נוספת ניסיתי לפגוע בה.
"אבל אם לא אברח ,אתה תפגע בי", היא אמרה עם חיוך לגלגני על פניה .
"זה מה שאני מנסה לעשות!",כל מילה שהיא הוציאה מפיה עצבנה אותי יותר. היא ברחה ממני ועפה עם כנפיה השחורות והגדולות לעבר העץ הקרוב."אולי תניח לי בשקט, נמאס לי מהמרדפים האלא איתך, אנחנו ככה כל כך הרבה שנים, לא נמאס לך גם כן?",למרות חומרת הדברים שאמרה, החיוך לא ירד מפניה.
"אם באמת נמאס לך ,למה שלא תרדי מהעץ?", אמרתי בכעס, אבל היא כהרגלה,צחקקה.
"אבל אם אעשה זאת אני אפגע וחוץ מזה, הגיע זמן הארוחה", היא דילגה לענף גבוה יותר. "אני אפגוש אותך מאוחר יותר קאיוס",היא אמרה עם חיוך ועפה לה בעזרת כנפיה.
רציתי לצעוק לה לחזור אבל לא היה טעם,שמעתי רחש מאחורי.
"אני רואה ששניכם כמו תמיד",אריאן יצאה מהשיחים, היה חיוך רך על פניה. אריאן היא אישתו של מכר שלי, יש לה רגש אימהי כלפי.
"עבר זמן לפניי שסעדנו יחד, שיין ואני מתגעגעים אליך קאיוס למה שלא תצטרף אלינו לארוחת ערב לשם שינוי", היא הסתכלה עליי בעיניי הענבר הגדולות שלה עם הבעת פנים חמה.
"אני מניח שזה לא יכול להזיק",אמרתי בחיוך.
"שנלך?",אריאן הסתובבה לכיוון שממנו באה, אבל אני המשכתי לבהות בכיוון שרוס עפה אליו.
"קאיוס?", נאנחתי,"אני בא".
הפעם הראשונה שפגשתי את רוס הייתה לפני חמש עשרה שנה. הייתי בן חמש אז.
ברחתי מהכפר שלי והלכתי לאיבוד ביער, האבנים החדות פצעו את רגליי ועפני העצים שרטו את פניי וזרועתי, צנחתי על הקרקע באפיסת כוחות והרגשתי שאני עומד לפרוץ בדמעות.
"ילד, קרה משהו?",הקול שלה היה רך ונעים לאוזניים, קול יפה ומהפנט."אני…", לא ידעתי מה להגיד.
"האם איבדת את דרכך?",הרמתי מעט את ראשי ורוס נגלתה לפניי, יופיה היה קסום, אף פעם לא ראיתי מישהי יפה כמותה.הנהנתי קלות והורדתי את ראשי.
"איך נפצעת ככה?",היא נראתה מעט מודאגת באותו רגע.
"רצתי בין העצים ואני מניח שנשרטתי…",היא ירדה מהענף עליו ישבה בחינניות והתקדמה לעברי.
"תן לי את ידיך",היא אמרה עם חיוך חמים ואני הושטתי לה את ידי. ברגע שרוס נגעה ביד שלה השריטות עליה נעלמו כלא היו, לאט לאט היא ריפאה את כל פצעי.
"גמרתי", היא אמרה והתרוממה, הייתי מהופנט, רוח קלה נשבה והעיפה מעט את סערה השחור והארוך ,"נראה שסערה מתקרבת",היא אמרה בקול מודאג.
"בוא, אני אלווה אותך לכפר הקרוב", היא הביטה בי בעינייה היפות,עינייה האדומות כדם.
"באמת?", היא הנהנה אבל במהרה הבעת פניה השתנתה.
"רק בתנאי אחד", הנהנתי לעברה,"אסור לך לספר לאף אחד שפגשת אותי",אמרה וצחקה.