מרינה: פרק 4 חלק ב'
פרק רביעי חלק ב': כובב אמיתי
הסתכלתי על היוגורט, הסתכלתי על הדם, הרחתי את הריחות השונים להחריד והדבר הבא שאני זוכרת זו כוס מתנפצת לי על הרגל.
"@#$@^%&@#$!" צעקתי מרוב כאב.
הפעם אף אחד לא הגיע לעזרתי.
הסתכלתי על השולחן וראיתי עליו גביע יוגורט וכפית. הקנקן היה על הריצפה, יבש כמו המדבר, והכוס מנופצת לי על הרגל. על רגלי היה דם אך לא מתוך הכוס.
מה לא בסדר איתי?!
בהיתי ברגל שלי שפתאום הפסיקה לכאוב, ובפצע שנסגר לאט לאט. עכשיו היה נראה כאילו שהדם היבש התחיל לזלוג משום מקום.
כן, אני בהחלט יותר מאנושית. אצל בני אדם נורמליים לפצעים מסוג זה לוקחים ימים ולעיתי שבועות להחלים.
טוב, נורמלי זאת מילה שאף פעם לא הגדירו אותי איתה. אני יהיה האחרונה להגיד שאני נורמלית. קמתי והסתכלתי על המראה שהייתה תלוייה מעל השידה.
אולי זה קצת שחצני מצידי, אבל תמיד ידעתי שאני יפה.
יש לי עניים כחולות עמוקות ועור חיוור כמו קיר, השפתיים המושלמות שלי תמיד ורודות, וכמו שהזכרתי קודם, אף פעם לא באמת היתי זקוקה לרופא שיניים.
שיער חום כהה ארוך שיורד עד למעבר לישבן, וגם גיזרה נהדרת עם קימורים שופעים. מהסוג שרואים רק אצל דוגמניות על במגזיניי ספורט שמוקדשים למדור ביגדיי הים.
תוסיפו לזה צוואר עדין, עצמות לחיים מושלמות ותווי פנים עדינים ותקבלו חבילה מושכת למדי.
הזכרתי לעצמי שמה שאני באמת רוצה זה תשובות, ואם יש משהו שיכול לתת לי אותם זה אחד מהאנשים החוורים להחריד שנמצאים בהמשך מסדרון המטוס.
המטוס.
המטוס?!
לאן אנחנו טסים?!
לאן הם לוקחים אותי?!
הדבקתי את הפרצוף שלי אל החלון אבל לא ראיתי שום דבר מלבד חושך. החלטתי שהגיע הזמן לסובב את המכונה הזאת הביתה.
הביתה?
איזה ביתה יש לי בדיוק? אם האנשים ששיקרו לי כל חיי?
אז נכון נכון שהם תמיד דאגו לי והיו שם בשבילי… אבל זה בהחלט לא הבית שלי.
לפחות לא כרגע. לא אם החיוורים האלה צודקים ואני בעצם לא אנושית.
אז מה עושים?
מיקדתי את מבטי בשמיים ומשהו לכד את מבטי. משהו שגרם לי להבין -גם אם לא עד הסוף – מה אני צריכה לעשות.
ראיתי כוכב.
בפעם הראשונה בחיי ראיתי כוכב. תמיד בבית שלי במדינת רובל יש עננים, מסה כבה של עננים שחוסמים את שדה הראייה שלי ולא מאפשרים לי לראות את השמיים.
בפעם הראשונה בחיי ראיתי כוכב, כוכב אמיתי.
נקודה של אור ותקווה בתוך כל החושך האין סופי הזה…
* * *
הצצה לפרק החמישי:
אחרי שבהיתי בשמים לפחות עוד עשר דקות, נשמתי נשימה עמוקה ויאצתי מהחדר הקטן והחמים למקום בו עמדו לפחות עוד חמישה עשר מוטציות, וברגע שעשיתי את הצעד הראשון ידעתי שעזבתי את כל מה שאני מכירה בעבר ופתחתי דף חדש ונקי לעתיד.
תגובות (0)