מרינה -פרק 1 תקראו ותגיבו!!!!!!!
פרק ראשון: ההודעה הגורלית
"עוד חמש דקות!" צעקתי לאמי בפעם העשרים. ככה זה כל בוקר, אמא מנסה להעיר אותי אבל אני מרגישה כאילו רק נרדמתי. הרדיו רעם בקולי קולות מהמטבח ושמעתי שהתרחש עוד פיגוע, ממש לא רחוק מכאן. בלב כבד קמתי מהמיטה הנוחה והחמה שלי וגיששתי בחושך עד לחלון. פתחתי את התריס והמראות הרגילים התגלו לעיני, הרבה בניינים ובאופק מבצבץ לו ים. וכמו תמיד השמש מוסתרת מאחורי העננים התמידיים השוררים במדינת רובל, אף פעם לא ראיתי ממש שמש, חשבתי. אולי אחרי שאני אגמור את בית-הספר אסע לאחת מהמדינות החמות, אבל יש עוד המון המון זמן, אחרי הכל אני עדיין בת 15.
"נו מרי תתעוררי! לי ולאבא יש משהו מאוד חשוב לספר לך!" צעקה אמי "אני באה!" צעקתי לה חזרה, והתכוננתי… צחצחתי את השניים המושלמות שלי, התלבשתי הסתרקתי ודברים כאלה…
הגעתי למטבח ואבא ואמא לא שתו קפה וקראו עיתון כמו בדך כלל, אלה ישבו זה ליד זה והחזיקו ידיים בפנים מתוחים.
התיישבתי מולם ליד השולחן ועיקמתי את הפנים אל צלחת הקורנפלקס התפלה והמגעילה שמולי. "אין משהו טעים לאכול?" שאלתי ואמא גלגלה עניים ואמרה "לך שום דבר לא טעים אף פעם… אבל… אבא רוצה לספר לך משהו." אבא הסתכל על אמא במבט מבוהל ומבקש עזרה ואז הוא הסתכל עלי במבט מתוח ואמר "מרי,אני יודע שבטח נורא קשה… זאת אומרת לנו קשה… לאמא יש משהו נורא חשוב לספר לך." העניים של אמא התרחבו ובקול ספק צרוד ספק צפצפני אמרה "מרי,יכול להיות שיהיה לך קשה אם מה שאני הולכת להגיד אבל…אנחנו כאן בשבילך ואני רוצה שתדעי שאת תמיד היית כמו בת בשבילנו."
בהתחלה ישבתי בלי יכולת להגיב מרוב שוק אבל בסוף הצלחתי לפלוט את המילה, ובקול רועד וחלש שאלתי "כמו?"
תגובות (1)
אהבתי!! את כותבת מעניין וסוחף…
אשמח אם תקראי גם את הסיפורים שלי:)