מרגיש שבור..

מה אני עושה.. מה אני כותב.. איך אני ממשיך.. אלה ועוד הרבה שאלות עוברות לי בכל יום שאנחנו לא מדברים.. כל יום שאין לי אותך בחיים.. אנשים אומרים ש"אהבה באה והולכת" "יעבור לך" ועוד זיונים בשכל שכבר נמאס לי לשמוע.. עבר חודש וקצת מאז שזה קרה.. מאז שהחיים שלי עצרו.. או יותר נכון להגיד.. נגמרו.. כל יום אני בוכה והדמעות לא מפסיקות הן זורמות וזורמות ואני כבר לא יכול.. אני לא עומד בזה.. הדבר הזה שאנשים קוראים לו "לב" כבר לא קיים אצלי.. חשכו עיני באותו יום.. הפסקתי להאמין הפסקתי לחייך.. אני מתעורר לכל יום וחושב לעצמי "עוד יום בלעדייך" עדיין מהדהד לי בראש המשפט "את עוד תהיי שלי" משפט שאמרתי לעצמי יום יום עד שהלכת לי.. משפט שאני עדיין איכשהו חוזר עליו כל הזמן.. "לא מעריכים עד שמאבדים" נשבע לך שאני לא צריך תמשפט הזה בשביל לדעת מה איבדתי כי מהשנייה שנכנסת לחיי ידעתי ידעתי את הערך שלך ערך שאין לו ערך בשנייה אחת בהודעה אחת חיי נגמרו כל מה שעברנו נגמר אני רואה תמונות שלך קורא הודעות שלנו נזכר במה שעברנו הצחוקים העצב השמחה הכעס… אני אפילו מתגעגע לרגעים שכעסת עליי ולא רצית לדבר איתי והייתי צריך להתאמץ כל כך כדי שתסלחי לי.. גם אם זה היה בצחוק.. אני כבר לא יודע מה עובר לך בחיים… אני רואה אותך מחייכת ואני לא יודע אם החיוך אמיתי.. אני לא יודע איך את מסתדרת.. אם יש מישהו חדש בחייך אם הוא גורם לך לחייך כמוני אם הוא אוהב אותך ואת אותו.. אני לא יודע כבר אם את חושבת עליי אם אני עולה לך לראש לפעמים.. אם את לא חושבת לשנייה "אולי זאת הייתה טעות לנתק ממנו קשר" גם עכשיו הדמעות זורמות בזמן שאני כותב לך את זה.. את לא תראי את זה אבל אולי איכשהו יקרה נס ותראי או תיזכרי בילד ממעלות.. הילד ששמר עלייך מהכל "האח הגדול" שלך.. אני מתגעגע אלייך.. כל היום אני רק חושב עלייך.. שומע תשירים הכי דיכאוניים שיש מרגיש כאב בחזה.. איפה שפעם היה הלב שלי.. עכשיו המקום ריק ואף אחת לא מצליחה למלא את המקום שלך.. אמרתי לך "מהרגע הראשון התאהבתי וזה לא עבר" ואני כאן כותב את זה ואומר: זה לא עבר וזה גם לא יעבור..
אני אוהב אותך ומתגעגע..