מציירים סיפור קצר-ארוך – מבוא

שלום, לכל אחד ואחד יש סיפור. סיפור קצר, סיפור ארוך, מלא בתכנים, או עם עלילה אחת בלבד. הסיפור של כל אדם מתחיל כשהוא נולד, אל הבית חולים ולאחר כך לבית שאתה ישן וגר בו. אל המשפחה הייחודית שלך. אני יושבת ומציירת צורות, שמחה ועצובה ועדיין מנסה להבין איך זה יכול להיות, צורות קטנות וגדולות. צורות עגולות ומלבניות, צורות שאין להגדירם. אני מציירת סיפורים שנולדים. אני מציירת את הסיפור הקצר-ארוך שלי. למה אני לא יודעת איזה סוג סיפור זה? למה יש על הדף עליו אני מציירת שני צורות? יש לי שני סיפורים. ואין לי מושג איך. אחד שהתחיל כשנולדתי בבית החולים איכילוב בתל אביב והשני כשעברתי לפנימייה. הראשון הוא עברי והשני הוא ההווה והעתיד. עדיין אין לי מושג מה אני מעדיפה. הראשון הוא זה שעיצב אותי, הפך אותי למי שאני כיום, את מי שאני אוהבת ואת מי שגידלו אותי להיות. השני הוא זה שהראה לי מי אני באמת, הוא ההתחלה החדשה שלי שחיכיתי לה שנים. התחלה חדשה שאני יצרתי לעצמי. אני אספר את הסיפור השני הוא היותר ארוך, היותר לא צפוי. אני אוהבת להיות לא צפויה. אני אוהבת לא לדעת את ההמשך ואת העתיד, כי אני אוהבת ליצור את העתיד שלי, ואף אחד לא ייצור אותי במקומי.
שלום שוב, קוראים לי האנה אני נולדתי בישראל לאם בשם מיכאלה, לאב בשם אוגוסטיו ולאחות בשם מילה. אני גרה ביישוב קטן, גבריתון, ברמת הגולן אך החלטתי לעבור לפנימייה חקלאית "רוחות המזרח" במרכז, מסיבות שלא הרגשתי שייכת לבית שלי בגבריתון. במשך 9 חודשים ניסיתי להתקבל לפנימייה הזו ורק שבוע לפני סיום הלימודים קיבלתי את המכתב, המכתב שאמר לי שהתקבלתי. המכתב שיבשר לי על ההתחלה החדשה שהעולם נתן לי. יומיים לפני תחילת הלימודים של כיתה ח' נסעתי עם אחותי ואם אמי לדודתנו שגרה במרכז עיר ליד "רוחות המזרח".
קמנו בבוקר בשעה 7 התארגנו ויצאנו לקראת הפנימייה בשעה 7 וחצי. וברגע זה מתחיל הסיפור הקצר-הארוך שלי. ותאמינו לי גם לי אין מושג מה יהיה סופו.