מציאות חיים- פרק 7

"יש לך קצת זמן לדבר?". התקשרתי למתן, לא היה לי משהו אחר לעשות. ידעתי שהחברים שלי לא יוכלו לספק לי את מה שאני צריכה, והבנתי שאיתו אני כן אצליח לדבר. ידעתי שיהיה לו קצת מוזר לדבר, אבל בכל זאת, עברו כמה ימים מאז שנפגשנו בפעם הראשונה, וכן דיברנו קצת, רבע שעה פה ורבע שעה שם, והרגשתי שאם אני אתקשר אליו זה יהיה בסדר. באחת השיחות שלנו לפני, ביקשתי ממנו את המספר, שאם במקרה יהיו עוד מפגשים חברתיים נוכל להזמין אותו והוא יצטרף. אולי בתת מודע זה היה כי סתם פשוט רציתי לדבר.
רן כבר חזר מהקמפינג בצפון, ויום אחרי היום הרע של הים הוא גם שלח לי סמס של "מה עם העידוד? שכחת ממני?" וכל כך התרגשתי שהוא חושב עליי ושבאמת הוא לקח את זה ברצינות. זה נתן לי קמצוץ של שמחה לדעת שאני באמת חשובה לו ושהוא באמת רוצה לדבר. רוב השיחה שרציתי לנהל עם מתן הייתה על הקשר הזה, אני צריכה קצת עצות.
"יש לי איזה חצי שעה" הוא אמר לי. חייכתי לעצמי בהקלה.
"אני ממש חייבת לדבר עם מישהו" אמרתי לו.
"דברי, תרגישי חופשי". בכל השיחות המעטות שהיו לנו הוא נתן לי להרגיש בטוחה כשבאתי ופניתי אליו.
"אני לא מתכוונת לשאול על הקשר שלך ושל דני, אבל אני צריכה קצת עצות בקשר לאהבה, בקשר למה שאמור לקרות".
"מאיזה בחינה?" הוא שאל לא מבין, ואני הסברתי לו שאני מרגישה קצת כלואה מבחינת האהבה. אני לא בטוחה אם זה מוביל אותי למקום הנכון, אני לא בטוחה אם רן בכלל יודע לאן זה הולך. אני יודעת שאף פעם הוא לא היה בקשר, זה לא מוכר לו, וכל הדברים שהוא חווה איתי הם זרים לו וחדשים לו. הרגשתי שאם אני אדבר עם מישהו שכבר יש לו קצת ניסיון אני אוכל להבין איך בנים מנהגים. אני עולה לכיתה י"א אמנם, וכבר אמור להיות לי סוג של ניסיון, אבל לא היו לי אחים גדולים שלימדו אותי את החוכמות האלה, ולא היה מי שידריך אותי, וגם לשאר לא באמת קרו דברים, טוב, חוץ מהקשר של דני ומתן.
"את נשמעת לחוצה" הוא אמר לי. באמת הייתי לחוצה, לא הייתי סגורה למה. הייתי בטוחה שהכל קשור לעניין שלי ושל רן. אני חושבת שאני מפחדת להודות בעובדה שהוא כן הצליח להזיז אצלי משהו בלב, ושלמרות כל ההתחלה הקשה והלא קלה, והשיחות הלא זורמות והפחד שהוא פשוט ילך אחורה, אני רואה שהוא לא וזה מפחיד אותי, מפחיד אותי שזה באמת יכול לקרות. אולי בקשרים אחרים לא פחדתי שזה יכול להיגמר, ופה אני מפחדת מכל דבר שאני עושה, מפחדת שאני יכולה להבריח אותו.
"אני יוצאת עם מישהו שאתה מכיר" אמרתי לו, "רן".
"וואלה" הוא אמר לי, "מעניין. לא הייתי חושב שהוא יוצא עם מישהי".
"למה?" צחקתי.
"הוא לא מהסוג הזה.. מפתיע אותי שהוא בכלל מתחיל עם זה. הוא עסוק בבית הספר עם הבועה של עצמו, ועם החברים שלו, ואני לא ראיתי אותו כל כך מדבר עם בנות אחרות".
"אני היחידה שהוא מדבר איתה?" שאלתי. הוא אמר לי שהוא ממש לא יודע, שהם לא חברים כל כך טובים ושלפעמים אפילו רן מביא לו קצת את העצבים כי יש לו משפטים סתומים או יציאות מוזרות. לכל אחד יש כאלה. זה כאילו שהגנתי על מישהו בשני המשפטים האלה, ואני בטוחה שהוא יכול בקלות גם להגן על עצמו.
"ממה את כל כך מפחדת?" מתן שאל אותי.
"אתה לא יודע מה עבר עליי בשנה האחרונה, ואני לא אכנס לכל זה עכשיו כי חבל על הזמן, אבל הפחד מפגיעה תמיד מאוד גדול".
"לפני שיצאתי עם דני יצאתי עם מישהי, והכל היה כל כך מבטיח אבל אחרי חודש היא התחילה להתנהג מוזר. לטלפונים שלי היא לא ענתה, ותכלס מתוך ארבעה חודשים של קשר, אולי חודש או חודש וחצי באמת היינו ביחד. אני שונא אותה עכשיו, ואני כמעט ולא רגיל לשנוא אנשים, אבל ברור לי שיש תמיד פחד מפגיעה. פחדתי להתחיל משהו חדש עם דני, זה הרגיש לי מוזר כי אני התרגלתי לעצמי שאני רווק, אבל התאהבתי ולא יכולתי להסתיר את זה, ומתוך ההתאהבות הזו פשוט הלכתי עם עצמי והייתי מוכן לקבל כל פגיעה שהיא. באהבה צריך לקחת סיכונים".
"אתה אדם של משפטים?" צחקתי, "משפטים שבשנייה יכולים להעביר את הפואנטה?". הוא צחק מצידו השני של הקו ואמר לי שהוא אוהב להביא אותם בדיוק בסיום, כדי שזה מה שיזכרו וכשיזכרו בשיחה יזכרו את המשפט ויביאו ממנו את הפירוש האישי, וכך יתנהגו.
"זה נשמע שאתה משמש את המקום הזה הפסיכולוגי לעוד הרבה אנשים".
"כן.." הוא נאנח, "אני מדבר עם הרבה אנשים, זה לא סוד. אני נותן להרבה אנשים לפעמים את התמיכה שהם צריכים, ולפעמים זה פשוט מגיע ממקום חברי. אני פשוט דואג להם ורוצה שלכולם יהיה טוב".
"תמיד היית כזה?" שאלתי.
"לא" הוא אמר מיד, היה נשמע שיש פצע קטן שלא התרפה בקולו. "יש לך מזל שלא הכרת אותי בעבר, כשהייתי מתחיל עם כל דבר שזז, ומצד שני הייתי פשוט ילד מעצבן וסגור, ולא ידעתי להיות חבר טוב בשביל החברים שלי".
"ומה השתנה?" שאלתי. השיחה הזו הלכה למקום אחר לגמרי, השכיחה ממני לרגעים את כל מה שחשבתי עליו, ופשוט הכרתי בנאדם. זו הייתה שיחה מופלאה, והרגשתי כל כך בנוח לחשוף את כל העבר שלי ואת כל מה שמציק. לא האמנתי שהוא נותן לי כזו הרגשה של ביטחון. אבל הייתי חייבת להיזהר- בתור זו שמתאהבת תוך חמש עשרה דקות שיחה, הוא היחיד שאסור לי שזה יקרה איתו.
"באיזשהו מקום זה עניין של ביטחון, ומעבר לזה פשוט חברים נתנו תמיכה דומה ונשאבתי לזה. לקחתי מהם השראה ואימצתי את זה לחיים שלי, לדפוס ההתנהגות שלי".
"ועכשיו איך אתה מרגיש?" שאלתי.
"מעבר לזה שאני מאוהב.." הוא אמר לי והיה נשמע שהוא מחויך, "אני מאושר. יש לי חברים טובים שתומכים בי, אני ממצה את החופש הגדול, וכרגע אני מדבר עם מישהי שמאוד מעניין לי לדבר איתה. אני לא צריך יותר מזה".
"משהו אחד שלמדתי זה שאפילו שיחה אחת של רבע שעה יכולה להפוך יום ממשעמם למדהים".
"אני אקח את זה כמחמאה" הוא אמר לי, "ואני רץ לאכול. תסתדרי?" הוא שאל דואג. חייכתי לעצמי כשהטלפון עדיין בידי.
"כמובן, הרבה תודה".
"בכיף, בכל זמן".