מציאות חיים- פרק 3

וככה נהיינו חברים ברשת הוירטואלית. זה היה מוזר, יום שישי, ובדיוק רציתי ללכת לאכול ארוחת ערב. אמא בישלה דג ביחד עם אורז ותפוחי אדמה, וגם מרק, היה די קר בחוץ וכולנו רצינו מרק חם ואוהב של אמא. הייתה לי התרגשות מטורפת כשהוא אישר אותי, וביחד עם ההודעה הזו גם שלחתי לו הודעה קצת מוזרה, ניסחתי אותה קצת מוזר. "אז היי אני ניצן. אני יודעת שכל זה קצת מוזר לך אבל אני יותר מאשמח פשוט לדבר". לא הבנתי מאיפה האומץ הזה נפל עליי, אבל משהו בבנאדם הזה גרם לי לרצות כל כך להכיר אותו. כשראיתי שהוא ראה את ההודעה אבל לא הגיב ליבי החסיר פעימה, חשבתי שטוב, אני הורסת את הכל, כרגיל. כבר היו פעמים שהפסדתי קשרים בגלל מילים לא במקום, בגלל שהתעצבנתי על דברים שלא היו בשליטה שלהם. אם הוא לא יענה אז לא נורא, אבל אם הוא כן אני אקפוץ משמחה.
"מה קורה איתך בהמשך השבוע?" שאלה אותי אמא בארוחת הערב, מוחי היה עסוק בו. מה כל כך מסקרן אותי להכיר בו? מה אני כבר אגלה על הבנאדם הזה שלא כמו האחרים? אז כן, הוא נראה מדהים, ולא יצא לי להכיר אנשים שנראים כל כך מדהים בזמנים האלה, אולי המשיכה זה מקור הרגש הראשוני.
"שבוע רגיל" אמרתי מיד בחיוך, "אין משהו מיוחד שאמור לקרות בו". כל כך הייתי רוצה שכן יהיה משהו מיוחד בו, משהו אחר, מטלטל יותר, מעניין יותר,
"ואת דקל? יש לך משהו השבוע?". אמא דיברה לאחותי הקטנה, והיא תמיד אוהבת לדבר אז אני פשוט שתקתי רוב הארוחה, חשבתי עליו ועל ההודעה שלי. הייתי די בטוחה שהוא נלחץ. מאז שדיברתי עם שחר עברו כמה ימים עד להיום, והוא עדכן אותי בכל יום מה הוא עושה ואם זה מצליח, לא האמנתי שזה באמת יצליח. ועכשיו כשהכל כבר ברשותי ויש לי אפילו איך לדבר איתו.. זה כנראה לא כל כך פשוט כמו במקרים האחרים.
בקשרים האחרים הצלחתי להתאהב תוך שיחה של רבע שעה, אחד היה הכי חזק. בתחילת שנה היה לי קשר שהיה נראה טוב מידי, אבל כל הקשר שלנו היה וירטואלי. זה הגיע מחברה טובה שהכירה בינינו, אבל הקשר הזה לא המריא. דיברנו הרבה והתחברנו, התקרבנו בלי לראות אחד את השנייה, ואז הגיע פיצוץ, פיצוץ שאני מעדיפה לא לדבר עליו. בגלל שדיברנו כל כך הרבה אז כל הרגשות כבר התחילו לסחוף אותי, ואני הייתי כל כך בקטע של הבנאדם ככה שלא יכולתי פשוט להתנתק מזה. כשזה הסתיים הרגשתי רע, שבר עמוק בתוך הרגשות, שבר שמיד ניסיתי לתקן על ידי הכרה של בנאדם נוסף, וככה זה היה כל השנה הזו. רדפתי ורדפתי אחרי קשרים, רדפתי אחרי אנשים וסירבתי להרפות, סירבתי לא לדבר כל יום, וזה מה שהכשיל אותי.
"אני יכולה לחזור לחדר?" ביקשתי. אני תמיד מדברת בנימוס בימי שישי, יש תחושה שהוא יום הרבה יותר קדוש ומיוחד מכל האחרים.
"בוודאי" אמא אמרה. קמתי בחיוך, פיניתי את הצלחת למטבח ואז נכנסתי לחדר. הדלקתי את המחשב והתחברתי בחזרה. שם כבר חיכתה הודעה.
והתחלנו לדבר, על החיים ובכלל. כל אחד מאיתנו הציג את עצמו בארבעה משפטים קצרים ומשם השיחה פשוט זרמה. ההורים שלו גרשוים, גרים אחד בתוך העיר ואחד בעיר קרובה, או יותר נכון יישוב קרוב. פחדתי שכל כך הלחצתי אותו אבל הוא אמר לי שזה בסדר, שאני צריכה להירגע כי בסופו של דבר הוא כן בחר לבוא ולדבר איתי. דיברנו על מקומות שהיינו בהם בחו"ל.
"בראשון יש לי יום הולדת" הוא אמר לי והוסיף חיוך. ישר עלה לי חיוך על הפנים, יום הולדת זה הדבר הכי כיפי בעולם. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אבוא ואביא לו בלונים, והוא צחק ואמר שמגיל עשר הוא כבר לא קיבל בלונים. זרמתי איתו ואמרתי שזה בדיוק הסיבה למה אני כן צריכה, והוא רק שלח חיוך גדול ומקסים.
"זה מרגיש לי קצת כמו חקירה" צחקתי, "שאלה פה ושאלה שם".
"אנחנו מכירים אחד את השני" הוא אמר לי, "זה אמור להיות סוג של חקירה לא?". צחקתי מול המסך, כנראה שהוא צודק, יש משהו בזה שצריך לדבר קצת על נושאים ולעבור מאחד לשני כדי להכיר, כדי ללמוד אחד על השני. זה קרה לי עם הקשרים הקודמים אבל דווקא פה הוא הרבה יותר מרוחק. שמתי לב ישר בדרך שבה הוא מדבר שזה לא יהיה קל כמו הקשרים הקודמים, שהקליק לא יקרה בשנייה. הוא נעזר הרבה באוקיי, טוב, כן ולא בשיחה, מה שתמיד מעיד על תשובות קצרות והרבה פחות עמוקות או ממשיכות שיחה. כנראה שלוקח לו הרבה יותר זמן להיפתח ממני.
"זו פשוט פעם ראשונה שאני מכיר ככה מישהי" הוא כתב לי, "בגלל זה קצת מוזר לי". זה לא הפתיע אותי שהוא אמר את זה, וזה היה הרי די צפוי. רק המוח שלי מספיק מעוות כדי להכיר חצי מהאנשים שהוא מדבר איתם דרך הרשת החברתית.
אחרי שהמשכנו לדבר עוד כמעט חצי שעה, והסכמנו ששנינו רוצים להעביר את הקשר הזה למחוץ למסך, הוא כתב משהו שמאוד שימח אותי. היה נראה שהוא בכל השיחה הזו מרוחק, אבל אחרי שכתבתי לו שהוא מוזמן להרים טלפון אם יהיה לו משעמם באחד הימים בשבוע הוא ענה "גם את". זה סגר לי את הפינה שהוא כן רוצה לדבר, וכן מעוניין בשיחה. הרגשתי טוב לראות את זה כי זה אומר שכן מתחיל להבנות פה קשר, והוא לא יחזור אחורה אחרי שעה, מה שחשבתי שעלול לקרות.
"אני ממש שמחה שהכרנו" אמרתי לו בסיומה של השיחה.
"גם אני" הוא אמר לי, "שיהיה לילה טוב". באמת הגיע הזמן ללכת לישון. שלחתי לו בחזרה לילה טוב והתנתקתי. הלכתי להתקלח אחרי זה וחשבתי על השיחה המקסימה שהייתה. מה שדי בטוח לי הוא שאחרי השיחה הזו אני לא מתאהבת תוך חמש עשרה דקות.