מציאות חיים- פרק 1

כשהיא באה וסיפרה לי שמנסים לשדך לה מישהו חשבתי שלעניין אין שום סיכוי. אני גדולה ממנה בשנה, והיא אחת הילדות הכי ביישניות שאני מכירה. הדרך שבה רצו לשדך לה אותו הייתה שהיא פשוט תתחיל לדבר איתו, באינטרנט, דרך ההודאה שהיא מכירה אותו מחבר משותף. החבר המשותף של שניהם אמר שהוא מוכן להגיד לו שהיא עומדת לדבר איתו, אבל עליה לעשות את הצעד הראשון. ידעתי שלה אין סיכוי לעשות את זה, ידעתי שעם האומץ שלה היא לא תעשה את הצעד הראשון.
"את חושבת שזה ילך?" שאלתי אותה. היא צחקה, בתמימות חמודה של נערה בכיתה י', של מי שתתחיל בשנה הבאה את כיתה י'. חייכתי אליה חיוך מתוק.
"את רוצה שאני אבדוק לך מי זה? הוא בטח אמור להיות מקושר ואנשים אמורים להכיר אותו, הוא בטח חלק מהרשת החברתית". היא ידעה למה התכוונתי, והיא חייכה ואמרה לי את השם שלו.
"מבטיחה שאני אבדוק מי זה ברגע שאגיע הביתה". זו הייתה פגישה של שעה, ולבקש אפילו פגישה של שעה איתה זה כמעט ובלתי אפשרי. היא יודעת כמה הלימודים חשובים לה, היא ואני לא לומדות באותו בית ספר. הוא דורש ממנה הרבה. היא ידעה שזו תהיה פגישה לעוד הרבה זמן, לתקופה ארוכה, אבל שתינו היינו צריכות אותה. אני הבאתי לה גם מתנה ליום ההולדת באותה פגישה, ממנה היא לא הפסיקה להתרגש. יש לנו קשר מיוחד.
כשחזרתי הביתה חיפשתי אותו, מצאתי בקלות. חברים רבים שאני מכירה הכירו אותו. טוב, זה אולי קצת מגוחך להציג את זה ככה אבל הכרתי כמעט עשרה אנשים שמכירים אותו. עברתי על שתי תמונות, הוא היה יפה בצורה שעוד לא ראיתי. שתי תמונות שלו שבו לי את הלב, נזכרו בתוך הזיכרון. ידעתי שאני לא אצליח להתנתק בקלות כל כך גדולה.
המילה הראשונה שהייתה כשראיתי תמונה שלו הייתה "וואו", ואז התחלתי לחשוב איך הוא במציאות. הרי בתמונות זה רק תמונות, והבנאדם במציאות יכול להיות שונה ממי שהוא שם. בדקתי גם את החברים המשותפים ומצאתי ידיד שאני די בקשר איתו, מישהו שאני יכולה לשאול אותו קצת על האופי שלו, להגיד לה.
התחלתי איתו שיחה יותר מאוחר. הוא ממה שהבנתי שונה מאוד ממנו, מרן, הילד שמנסים לשדך לה, מתעניין בדברים אחרים ממה שידיד שלי מתעניין בהם. הוא אוהב את השקט, אוהב את הרוגע, לא לחוץ לגבי דברים. אחד הדברים ששחר, הידיד שלי אמר לי, הוא שלרן אף פעם לא הייתה חברה.
הייתי מופתעת, וזה בלשון המעטה. שהרי, ילד כל כך יפה, איך זה בכלל הגיוני, איך זה יכול להיות שאף אחת פשוט לא תפסה אותו. השארתי את המחשבות האלה לעצמי ונתתי לו להמשיך לספר עליו, אבל לא היה הרבה מה. כתבתי את כל מה שהוא אמר לי על דף כדי להעביר את הפרטים אחר כך אליה, לשיר. היא בטוח תשמח לשמוע את הדברים האלה, להבין אם היא בכלל רוצה להתחיל קשר. הודתי לו הרבה על כל מה שהוא אמר לי, אבל השאלה למה שאלתי את הדברים האלה לא איחרה לבוא.
"יש לי חברה שרוצים לשדך לה אותו" אמרתי לו מיד, "והיא ביישנית אז רציתי לדעת עליו קצת דברים, ואני יודעת שהיא בעצמה לא הייתה מרימה את הכפפה ושואלת, ומתעניינת".
"את חושבת שהם מתאימים?" הוא שאל. גיחכתי לעצמי, הייתי מול מחשב.
"אני חושבת שלה לא יהיה קל להתחיל את הצעד הראשון, אבל אני חושבת שזה יכול ללכת לה, אין סיבה שלא. היא נערה מקסימה, ואם יתמזל לה המזל אז הם יצליחו וזה יקרה".
"את הרבה פעמים על תקן השדכנית?" הוא שאל. גיחכתי לעצמי.
"לא שידכתי פה כלום, אני רק באה לבדוק עם חברים קרובים שלו איזה אופי יש לו. אני בטוחה שהוא מתוק, הוא נראה אחלה ילד, נראה שהוא יכול להתאים לה".
"בהצלחה" הוא איחל לי מיד. את בהצלחה הזו לקחתי להמון מקומות. אני צריכה להתקשר אליה, להסביר לה את המצב, לשמוע ממנה קצת עליו. הרגשתי מוחמאת שהיא בכלל מספרת לי דברים כאלה, שהיא סומכת עליי ורוצה לראות מה אני אגיד. אולי היא חושבת שבגלל שלי יש יותר ניסיון אז אני אדע מה לומר. היא לא יודעת שבעצם אין לי. היא חושבת שבגלל שניים או שלושה ידידים אז יש לי ניסיון מול בנים, היא טועה. גם לי לא היה עוד חבר אף פעם בחיים. אבל הילד הספציפי הזה, כשבהיתי בתמונות שלו עוד כמה פעמים אחרי השיחה, הצליח להזיז אצלי משהו. ידעתי שאני או צריכה להדחיק, או צריכה להגיד לה שאני אתחיל את מה שלה פשוט אין אומץ לעשות.