מציאות אחרת – פרק21 (האנה) פרק לפני אחרון

ליאם לא חזר לבית החולים למחרת.
הרופא שחרר אותי בשעות אחר הצהריים וחזרתי הביתה עם הוריי שהתנהגו אליי בצורה מרוחקת ומנוכרת להפליא. אימא שלי לא חזרה לצעוק עליי או הזכירה את ליאם וג'ייק שוב. היתה לי תחושה שאבא שלי התערב בעניין.
הייתי כול כך מבוישת מההתנהגות שלה כלפי ליאם; לא הצלחתי להפסיק לחשוב על העובדה שהיא השפילה אותו. הרגשתי בחילה עזה כשנזכרתי במילים שלה.
רציתי לדבר עם ליאם אבל לא ידעתי מה להגיד לו.
שההורים שלי סנובים ומתנשאים בדיוק כמו שהוא שיער?
מג באה לבקר אותי מיד כשהגעתי הביתה. היא היתה מבוהלת ונחרדה מהעובדה שזה קרה לי במשמרת שלה.
"אני הייתי צריכה להיות איתך! במקום זה השארתי אותך לבד והייתי עם הבחור הזה…אני לא מאמינה שעשיתי את זה. האנה, אני מבטיחה שלעולם לא אשאיר אותך לבד שוב ככה!"
הרגעתי אותה ואמרתי לה שזה לא באשמתה ושהייתי נסערת ושיכורה, אבל מג לא הקשיבה לי. היא רק רצתה לפצות אותי. היא הביאה איתה משחקי קופסא ובגדים להחלפה ונשארה איתי למשך כול היום והלילה.
הודיתי לה על זה כי רציתי כול תירוץ לא להיות עם הוריי.

לאחר שלושה ימים שבהם רבצתי בבית בלי לעשות כלום, חזרתי לאוניברסיטה.
ליאם לא יצר איתי קשר מאז אותו לילה. רציתי לדבר איתו, רציתי להסביר.
להסביר מה?
לא ידעתי אבל ידעתי שאני רוצה לראות אותו.
שעה לאחר שחזרתי לקמפוס, ניגשתי למעונות שלו ודפקתי על דלת חדרו.
ליאם פתח את הדלת בשיער פרוע ומכנסיים קצרים. הוא בדיוק התעורר.
"היי," אמרתי. "הערתי אותך?"
הוא שפשף את עיניו. "זה בסדר…" הוא מלמל בקול מעט צרוד משינה.
"רציתי לדבר איתך…" אמרתי.
הוא הסתכל עליי והנהן קלות. "תני לי עשר דקות להתלבש ולשטוף פנים. ניפגש בחוץ?"
עזבתי את המעונות ויצאתי החוצה אל אחד הספסלים.
השעה היתה שתים עשרה בצהריים והרגשתי את השמש שורפת את פניי. רוב הסטודנטים היו בהרצאות או בתוך החדרים שלהם, לא היו הרבה אנשים בחוץ.
אף אחד לא רצה להיות בחוץ בשעה כזאת.
ליאם הופיע לאחר רבע שעה בחולצה קצרה כהה ומכנסי ג'ינס. הוא התיישב לידי בספסל.
"מתאים לך להיות חבולה," הוא חייך קלות. הוא התכוון לתחבושת שעיטרה את המצח שלי.
"אני אמורה להוריד את התחבושת עוד יומיים," אמרתי לו.
ליאם שתק והשעין את זרועותיו על ברכיו והביט סביב.
"ליאם," פתחתי. "אני מצטערת על מה שקרה בבית החולים, על אימא שלי-"
"את לא צריכה להתנצל," הוא קטע אותי.
"אני כן צריכה. היא התנהגה אליך פשוט באופן מזוויע ואני מצטערת-"
"האנה, תפסיקי. זה לא באשמתך." הוא הביט בי.
"ליאם אני אוהבת אותך…" פלטתי לפתע.
לא התכוונתי להגיד לו את זה, במיוחד לא לאור הדברים שקרו בפעם האחרונה שאמרתי את המילים הללו, אבל זה פשוט התפרץ. המילים פרצו ממני ללא מחשבה קודמת.
התחרטתי על כך מיד. ליאם השפיל את פניו והזדקף מבלי להביט בי, מבלי להגיד דבר.
האנה, את כול כך טיפשה.
המחשבות התרוצצו בראשי ויכולתי להרגיש את הלב שלי פועם בראש שלי. רציתי להיעלם.
"לא הייתי צריכה להגיד את זה…אני מצטערת…" מלמלתי לאחר שליאם לא ענה.
"האנה," הוא אמר וסוף סוף הפנה אליי את עיניו. "אנחנו פשוט כול כך שונים. אימא שלך צודקת…"
"תפסיק," אמרתי לו. "אימא שלי לא צודקת. אל תגיד לי את זה."
"איזה עתיד את רואה בשבילנו? איך אני אשתלב בעולם שלך?"
"אתה כבר בעולם שלי," אמרתי לו, מנסה לעצור את הדמעות. "אני לא מצליחה לדמיין את עצמי בלעדיך עכשיו. אתה גרמת לזה לקרות, אתה גרמת לי להתאהב בך. אני לא כמו אימא שלי ואתה יודע את זה. אני מאוהבת בך, ליאם, אתה לא מבין את זה?"
"האנה-"
"למה אכפת לך כול כך מזה? לי לא אכפת! אני רוצה אותך איתי, למה אתה כול כך מפחד להיות איתי?"
"האנה-"
"אתה לא אוהב אותי? אתה לא רוצה להיות איתי?"
ליאם העביר את אצבעותיו בשיערו בתסכול וקם מהספסל. קמתי בעקבותיו.
"ליאם?"
"אני לא אוהב אותך, האנה…" הוא אמר לפתע. עיניו ננעצו בי במבט אטום.
הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת, את הלב שלי מגביר את קצבו. הפצע במצח שלי לפתע הרגיש כואב יותר. פתאום היה לי קשה יותר לנשום, זה היה כאילו הריאות שלי לא מצליחות להתנפח מספיק טוב.
"אה…" שמעתי את עצמי מגמגמת. לא רציתי להתפרק מולו, הייתי צריכה להסתלק משם. לא יכולתי להביט בו יותר. "אוקי." אמרתי בקול שנשמע לי מוזר ומרוחק.
ליאם שתק ונעץ את עיניו בנעליו כשידיו בכיסיו.
"אני חושבת שאלך…" אמרתי.
ליאם הציץ בי.
"להתראות…" אמרתי לו והפניתי לו את גבי והלכתי משם.
הוא לא אמר דבר כדי לעצור אותי, כדי להסביר, להגיד לי שזה לא נכון, שהוא שיקר.
הוא לא עשה שום דבר.
בדרך חזרה למעונות שלי התפרקתי והתחלתי לבכות. לא היה אכפת לי שהסטודנטים שחלפו על פניי הביטו בי בעניין ובחנו אותי ללא בושה.
כשהגעתי לחדר שלי הבטחתי לעצמי שזאת היתה הפעם האחרונה שבכיתי בגלל ליאם והגעתי להחלטה שכרסמה בי כבר כמה שבועות, אולי מאז שפגשתי את ליאם.