מציאות אחרת- פרק 8 (האנה)

האנה:

הייתי שרועה על מיטתי בחדר המעונות והשעה היה קצת אחרי חצות. אליס לא היתה בחדר, היא הודיעה לי שהיא תלמד עם חברה במשך הלילה ותישאר גם לישון שם.
שכבתי עם סדין אוורירי שכיסה את רגליי ורק אורות הרחוב האירו את החדר מבעד לחלון הפתוח. רוח קרירה נשבה דרך החלון וגרמה לי להצטמרר. הסתכלתי על השעון:
00:20.
לא הצלחתי לישון; הריבים עם מג וליאם מוקדם יותר באותו יום עדיין התרוצצו לי בראש, כול המילים שנאמרו, ההאשמות שמג הטיחה בי, הרוגז והקרירות שליאם הפגין כלפיי…
לא הצלחתי להוציא אותם מהראש. נאנחתי בעצבנות ושמתי כרית על הראש שלי וחפרתי את פניי בו כששמעתי שלוש דפיקות חלושות בדלת. לרגע חשבתי שלא שמעתי טוב אבל אחרי כמה שניות שמעתי שוב שתי דפיקות. קמתי מהמיטה ופתחתי את הדלת.
זה היה ליאם; הוא היה שעון על הדלת בעייפות מסוימת כששיערו הבהיר הקצר מזדקר כמו תמיד.
הסתכלתי עליו ולא אמרתי דבר.
"אני חרא," הוא אמר.
"נכון," עניתי.
"לא הייתי צריך להתנהג כמו שמוק," הוא אמר שוב, מישיר אליי את עיניו הכהות. "לא יודע למה התנהגתי אלייך ככה…" קולו היה הדבר היחיד שנשמע בסביבה. היה שקט מוחלט במסדרון.
"כי אתה חרמן," אמרתי לו.
הוא חייך חיוך עקום והזדקף. הוא היה גבוה ממני כמעט בחמישה עשר סנטימטרים.
"זה בגלל שאת מטריפה אותי," הוא אמר וקירב את פניו אל שלי. היה לו ריח של סיגריות. "תמיד יש לך נטייה לעצור אותי בדיוק בזמן-"
הוא שם את ידיו על מותניי והרכין את פניו אל צווארי והרגשתי אותו מסניף את שיערי. הבל פיו החם גרם לשערותיי לסמור. הוא חפן את פניו בצווארי והידק את גופי אליו. נתתי לו לחבק אותי.
"לא התכוונתי לפגוע בך," הוא אמר כשזרועותיו עדיין עוטפות אותי.
הרמתי את הראש שלו וניתקתי אותו ממני כדי להביט בו. "אז אל תתנהג ככה יותר," אמרתי לו כשידיי על צווארו, מחזיקות אותו מולי. "אני לא רוצה להרגיש שאתה לוחץ עליי…"
"אני לא לוחץ," הוא אמר.
"נשבע?"
הוא הרים שתי אצבעותיו כדי לסמל תנועת צופים. "נשבע."
חייכתי והוא קירב את פניו אל שלי ונישק אותי ברכות.
לאחר שעה שכבנו במיטה שלי, רגליו משולבות בשלי, ואצבעותיו משחקות בשיערי. הוא לבש חולצת ט שירט כחולה עם ג'ינס דהוי בשעה שאני לבשתי את מכנס בד רחב ואוורירי וגופייה שחורה. מהשיחות עם ליאם, הבנתי שהוא בא ממשפחה שתמיד התמודדה עם קשיים כלכליים, למרות שהוא לא הודה בזה אף פעם, אבל מבין השורות זה היה ברור שהוא לא גדל כמוני, עם כפית כסף בפיו.
"אני עובד מגיל 14," הוא אמר. "התחלתי לעבוד במקדונלס, ואז עבדתי במעדנייה, אחר כך בתחנת דלק, עבדתי קצת במוסך גם ותמיד היו לי בצד עבודות מזדמנות כמו הקייטרינג ים."
"אתה תומך באימא שלך ובאחיך הקטן?" שאלתי.
"לא," הוא ענה. "אימא שלי אף פעם לא ביקשה ממני כסף וגם מסרבת לקחת את מה שאני מרוויח. אני הייתי חייב לעבוד מגיל קטן כי לא היה לנו מספיק כסף ועם כול זה שאימא שנאה את זה שהייתי חייב לעבוד, היא היתה חייבת לקבל את זה," הוא אמר.
"אז אתה לא נותן להם כסף?"
"לג'ימי אני נותן," הוא אמר. "דמי כיס. הוא בן 14, הוא חייב קצת כסף."
"ואבא שלך בכלל לא בתמונה?"
הבעת פניו השתנתה ואצבעותיו שחררו את שערותיי והוא התהפך על גבו ושם את זרועו מתחת לראש. "אנחנו לא צריכים שום דבר ממנו." הוא אמר.
ליאם סיפר לי שאביו עזב את המשפחה כשהוא היה בגיל שבע, וג'ימי היה בן שנה בלבד. הוא ניסה ליצור איתם קשר לאחר כמה שנים אבל אף אחד מהם לא היה מעוניין לחדש איתו את הקשר. לפעמים כשהקשבתי לסיפורים שלו, הייתי מתכווצת במבוכה. הוא היה כול כך שונה ממני ורוב הזמן הרגשתי כאילו אני באמת בת עשירים מפונקת שלא חוותה שום דבר בחייה.
איך ייתכן שבחורה בת 19 לא עבדה מעולם? איך ייתכן שהיא לא תדע מה זה להרוויח כסף בעצמה ולכלכל את עצמה?
ליאם חווה כול כך הרבה קשיים בחייו; נטישתו של אביו, עבודה בגיל כול כך צעיר, משפחה מפורקת ואימא שקורעת את התחת כדי לגדל את ילדיה על הצד הטוב ביותר, ואני הייתי הבחורה הזאת שגדלה באחוזה, הלכה למסיבות כדי להשתכר, לא עבדה מעולם ויחד עם זאת ציפה לה עבודת חלומות בתום הלימודים באוניברסיטה, היה לה שם משפחה מיוחס שכול איש עסקים וכול בן אדם מכובד הכיר והעריך, והיה לה קרן נאמנות אדיר שעמד לרשותה מגיל 21. היינו הפכים מוחלטים.
"אז מה ההורים שלך יגידו אם הם ישמעו שאת יוצאת עם מישהו כמוני?" ליאם הביט בי בחיוך משועשע.
"מישהו כמוך?"
"מישהו עני,"
"אבל חשבתי שאנחנו לא יוצאים," אמרתי לו בהרמת גבה תמוהה. "אנחנו בקשר לא מחייב…"
ליאם צחק. שמתי את הראש שלי על הכתף שלו ונתתי לו לכרוך את זרועו סביבי.
"אף פעם לא הכרתי מישהו כמוך," אמרתי לו בשקט. העברתי את האצבע שלי על בטנו וחזהו.
"עני?"
"מישהו שעבר כול כך הרבה דברים," התעלמתי ממנו. "אני מרגישה קטנה לידך…"
"היית רוצה להתחלף איתי בחיים שלך?" הוא שאל אותי.
"אתה חושב שהחיים שלי קלים?" שאלתי אותו. "הרגשתי הקלה מוחלטת כשעזבתי את הבית לאוניברסיטה. לא יכולתי לסבול יותר את אימא שלי ואחותי. לא יכולתי לסבול יותר את השליטה המוחלטת על החיים שלי, הרגשתי חוסר אונים בבית, כאילו כולם מכתיבים לי מה לעשות, כולם אומרים לי מה העתיד שלי ואין לי שום זכות להגיד מילה בנושא. כול החיים כבר מוחלטים עבורי ואני אמורה ללכת בכיוון שהם מכוונים אותי…"
ליאם שתק.
"אתה בטח חושב שזה הצרות של העשירים," הרמתי אליו את עיניי. "להתלונן על שטויות בשעה שהכול מוגש להם במגש של כסף…"
ליאם קירב את פניו אל שלי ונישק אותי ברכות. "האנה," קולו השקט כמעט לא נשמע בחדר הדומם. "את הבחורה הכי מעניינת, הכי מעצבנת, הכי מרגיזה והכי מטריפה שפגשתי בחיים שלי," הוא אמר לי. "ואל תחשבי שאני אומר את זה לכול הבנות….".