מציאות אחרת- פרק 7 (האנה)

האנה-

ליאם הצמיד אותי למדף הספרים והרגשתי את שפתיו החמות על צווארי; זרועותיי היו עטופות סביבו בשעה שידיו אחזו במותניי והידקו אותי אליו.
"אנחנו צריכים לעשות את זה לעיתים קרובות יותר…" אמרתי לו בשעה שהוא הסב את פיו אל פי ונישק אותי בלהט. היינו מוקפים במדפי ספרים מכול עבר והיינו בפינת הספרייה הענקית של האוניברסיטה. אף סטודנט לא היה בקרבה והיינו מבודדים לגמרי.
לפחות כרגע.
"אולי בפעם הבאה באחד מאולמי ההרצאות," ליאם ענה בהתנשפות מסוימת וידיו משכו את רגליי מהקרקע ועטף אותן סביב מותניו. הרגשתי את אצבעותיו מטיילות אל מתחת לחולצה שלי ועושות את דרכן לחזייה.
גנחתי בעונג בשעה שהלשון ליטפה את צווארי ומצצה אותו. זה גרם לי לצחקק מעט.
עברו כמעט שלוש שבועות מאז שהתחלתי לצאת עם ליאם והכול עבר בצורה חלקה. כול מה שהיה קשור לקשר שלנו היה קליל לחלוטין ושום הרגשה של תלותיות ודביקות שמתלווים לכול מערכת יחסים לא אפפה אותנו. ליאם היה מפתיע אותי כול פעם כשהיה צץ במקומות שונים שהייתי בהם ללא התראה והיה גורם לי לזנוח את כול מה שעשיתי באותו רגע רק כדי להתמזמז איתו. היינו מתראים כמעט כול יום, כשלעיתים הייתי רובצת בחדר שלו עם השותף שלו, אריק, או היינו יושבים מחוץ לקמפוס ונהנים מהשמש או כשהייתי גוררת אותו לקולנוע שהקרין סרטים קלאסיים.
הכול היה ספונטני ואימפולסיבי, מרגש ולא צפוי, מסחרר חושים וסוחף.
למרות שהיתה הסכמה בינינו שהקשר בינינו לא מחייב ואנחנו לא מגדירים את עצמנו כבני זוג, היתה לי הרגשה שליאם מקדיש את כול זמנו אליי ולא יוצא עם בנות אחרות, שהוא אוהב להיות איתי ומצפה להיות איתי בדיוק כמו שאני מצפה להיות איתו.
זאת היתה הרגשה מסוכנת.
"מג עומדת להתעצבן אם לא אחזור," אמרתי לליאם שהמשיך לנשק אותי בלהט ואצבעותיו נדחפו אל מתחת לחזייה שלי. "אנחנו אמורות לעשות עבודה ביחד."
"אבל מה שאנחנו עושים כול כך הרבה יותר מעניין," ליאם לחש אליי בתשובה, פניו צמודות אל שלי. נתתי לו שוב לנשק אותי כשזרועותיי מהדקות אותי אליו. ידעתי שהוא להוט אליי וכבר מתחיל להיות חסר סבלנות; לא שכבנו עד עכשיו והמשכתי לדחות אותו כול פעם שהעניינים התחממו יתר על מידה. התחלתי להרגיש שהוא נהיה דרוך יותר ויותר עם הזמן ופחדתי שהוא יתחיל לחפש במקום אחר את מה שהוא לא מקבל אצלי. הרי בשביל מה היינו בקשר לא מחייב? בעיקרון כדי לקיים יחסי מין בלי מחויבות, אבל משהו עצר בעדי. בכול חיי הקצרים קיימתי יחסי מין רק עם שני בחורים: ג'ייק וטום גרין, החבר הראשון שלי מהתיכון. עם שניהם הייתי בקשר רציני ויחסית ארוך לפני שהתחלתי לשכב איתם ולכן לא הרגשתי מוכנה עדיין לעשות סקס עם ליאם שהכרתי רק כמה שבועות ספורים לפני כן. אבל השבועות חלפו במהירות מרשימה והאי מוכנות שלי התחלפה לדריכות מסוימת שהכול ילך כמו שצריך ולחץ ענקי לרצות אותו. הרגשתי לפתע חוסר ביטחון גדול בעצמי וביכולת שלי לספק את אותו.
מה יקרה אם הוא יתאכזב ממני? אולי הוא יחשוב שאני לא טובה מספיק. אולי הוא ישתעמם אחרי שאשכב איתו?
כול מיני שאלות התרוצצו בראשי וככול שהזמן עבר, הרגשת הלחץ גברה גם היא ופחד מסוים התחיל להתגנב אל תוכי שליאם ישתעמם ממני ובסוף יגמור איתי.
"אני באמת צריכה לחזור למג…" ניתקתי לבסוף מליאם שנאנח בעצבנות. צחקקתי כדי להפר את האווירה הטעונה אבל ליאם לא חייך. הוא שחרר את רגליי וחזרתי לעמוד על הקרקע כשהוא ניתק ממני.
הרגשתי שהחזייה שלי משוחררת והכנסתי את אצבעותיי אל מתחת לחולצה שלי כדי לסגור אותה חזרה.
"אתה כועס?" שאלתי אותו כשליאם נראה לפתע שקט במיוחד. ידעתי שהוא נרגז.
"לא." הוא אמר.
"אתה נראה כועס," אמרתי.
"אני לא,"
"ליאם-"
"אל תגידי לי איך אני מרגיש," הוא ירה לעברי לפתע וגרם לי להשתתק. הוא הרים את עיניו כדי להביט בי ואז מבטו התרכך. "אני מצטער…" הוא אמר לבסוף וכבש את פניו בתסכול מסוים. "אני צריך ללכת…" הוא הוסיף.
הסתכלתי עליו מבלי להגיד דבר. זה היה אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אצל ליאם כשהתחלתי לבלות איתו; הוא היה חמום מוח ויכול היה להתעצבן בקלות ובאותה נשימה לסחוף אותך לנשיקה עמוקה כאילו שני הדברים מלופפים זו בזו בקשר בלתי ניתן לפרימה.
ליאם הציץ בי שוב ואמר בקול יבש, "אז נתראה אחר כך…"
והלך ללא מילה נוספת, משאיר אותי מאחור ליד מדפי הספרים כאילו כול מה שקרה בעשרים דקות אחרונות היו כמו מתוך חלום ולא מציאות.
זה היה הריב הראשון שלנו.
יישרתי את בגדיי וסידרתי את שיערי וחזרתי אל מג שישבה ליד אחת השולחנות הריקים לבדה. היתה לי הרגשה מועקה אדירה ורציתי לחזור לחדר שלי ולהתכרבל במיטתי.
"אני רואה שהואלת בטובך לחזור," מג הפטירה לעברי בקור כשהתיישבתי חזרה. היא נראתה זועפת ועצבנית.
"אני מצטערת…" אמרתי.
"אני מבינה שליאם תפס אותך שם והעברתם חצי שעה ביחד בשעה שאני עבדתי לבד על העבודה שלנו, ראיתי אותו עוזב הרגע." היא אמרה.
לא עניתי.
"די מתחיל להימאס לי שאת נוטשת אותי כול פעם כדי להיות עם ליאם מבלי להתחשב בי אפילו. זה עבודה ששתינו צריכות להכין ואני לא אמורה לשבת לבדי ולשבור את הראש לבד בשעה שאת מתמזמזת עם החבר שלך."
"מתי אני בדיוק נוטשת אותך כול פעם?" החזרתי לה באותו טון. לא היה לי חשק באותו רגע לספוג השפלות והעלבות אחרי מה שקרה עם ליאם.
"לפני כמה ימים כשהיינו במועדון וליאם הופיע עם החברים שלו, נטשת אותי לגמרי כדי להיות איתו!" מג ענתה בלהט. "ובאנו לשם יחד! חשבת לרגע שאת משאירה אותי לבד לגמרי?!"
"היית עם הבחור ההוא!"
"זה שרקדתי איתו פעם אחת, זה אומר שהייתי איתו כול הערב?" היא החזירה לי. "הייתי צריכה לשבת לבד בבר כמו מטומטמת עד שאת סיימת את העניינים שלך והלכנו הביתה!"
"תעשי לי טובה," הקולות שלנו עכשיו עברו לצעקות וראיתי את הסטודנטים סביבנו מביטים בנו בהשתאות. "כאילו את לא נטשת אותי אף פעם לטובת בחורים שהכרת באותו ערב!"
"אל תעבירי את העניין הזה אליי עכשיו!" מג אמרה. "את מתנהגת כאילו כול מה שחשוב לך זה ליאם מאז שהתחלת לצאת איתו, את בקושי מקדישה לי יותר זמן וגם כשאנחנו כן יוצאות, יוצא איכשהו שאת נוטשת אותי לטובתו וממש מתחיל להימאס לי מזה!"
"סליחה?!" לפתע שמענו קול מזועזע מאחורינו. זאת היתה הספרנית. "תירגעו תכף ומיד! זאת הספרייה ואנשים באים לפה ללמוד ולעשות עבודות בשקט! מה אתן חושבות שאתן עושות כשאת צועקות כמו מטורפות?! תעזבו מיד את הספרייה!"
מג קמה בהפגנתיות, אספה את דבריה בתנועות נמרצות, דחפה אותן לתיק שלה ומיהרה לצאת מהספרייה. הבטתי אחריה בשעה שהתחלתי לאסוף את דבריי גם כן כשהספרנית נושפת בעורפי, ולפתע הרגשתי כאילו נוחתת עליי הרגשת דכדוך ענקית.
לאחר שכול הצעקות שלנו שככו ומג כבר לא היתה מולי יורה האשמות וגורמת לי לתחושת התגוננות, הבנתי לפתע שאני טעיתי והיא צדקה.