מציאות אחרת- פרק 6 (האנה וליאם)

האנה:

למחרת, אמרתי לליאם לפגוש אותי ברחוב בליקר 132 בשמונה בערב. לא אמרתי לו מה אנחנו עומדים לעשות.
"מה זה קשר לא מחייב?" מג שאלה בשעה שהיא היתה זרוקה על המיטה שלי ועלעלה במגזין אקראי. אני התארגנתי לקראת היציאה ומדדתי תלבושות שונות כשהיא מעריכה אותן מ1 עד 10; אליס לא היתה בחדר.
"אף אחד מאיתנו לא רוצה מערכת יחסים," עניתי לה בשעה שמשכתי על עצמי שמלה שחורה קצרה. "אז הסכמנו פשוט לצאת בלי כול החרא שמסביב, בלי העדכונים איפה כול אחד היה ומה הוא עשה ועם מי הוא היה, כול אחד יכול לצאת עם אנשים אחרים ו-"
"את רצינית?" מג הביטה בי.
"מה?"
"זה רעיון גרוע ביותר." היא קבעה.
"לא, זה לא,"
"זה כן," היא אמרה. "את לא בחורה כזאת ואת לא תוכלי לעמוד בזה."
"מג, את לא מכירה אותי," אמרתי לה. "אני חושבת שליאם חמוד ואני לגמרי נמשכת אליו והוא מחבב אותי, למה לעשות מזה עניין גדול? למה אי אפשר פשוט לצאת וליהנות מבלי להתחייב למערכת יחסים? הרגע יצאתי ממערכת יחסים עם ג'ייק ואני עדיין סובלת ממנה. אני ממש לא מעוניינת להיכנס לעוד אחת."
מג חזרה לעלעל במגזין במשיכת כתף. "אני חושבת שזה רעיון טוב בכללי כי ככה ייצא שתוכלי לצאת איתי לבילויים בלי חבר שינג'ס לנו אבל אני רק חושבת שזה גדול עלייך."
"אז תפסיקי לחשוב," אמרתי והסתובבתי אליה. "זה בסדר?" שאלתי אותה, מראה לה את השמלה השחורה שלבשתי.
"מחמיא לך," היא הסתכלה על השמלה. "ותפזרי את השיער".

הגעתי לקולנוע בשמונה ועשרים וראיתי את ליאם יושב על הספסל ומחכה לי. הערב היה קריר ומלא רוחות אז לבשתי סריג מעל השמלה. כשניגשתי אל ליאם, הוא קם מהספסל והסתכל עליי.
"את נראית יפה," הוא אמר. הוא לבש חולצה לבנה ומעליה חולצת פלאנל אדומה פתוחה עם ג'ינס כהה וסניקרס. הוא נראה טוב.
"תודה," חייכתי וניסיתי לא להסמיק. לפתע הסיטואציה עצמה נראתה לי בלתי רגילה ורשמית מדי והרגשתי מעט לחוצה.
"במה אנחנו עומדים לצפות?" הוא שאל. שיערו הבהיר הזדקר מעט וזה גרם לו להיראות נערי וחינני.
"אז זה מה שמיוחד בקולנוע הזה," חייכתי. "מצאתי את המקום הזה לפני חודש והוא מקרין סרטי קלאסיקה ישנים מכול הז'אנרים."
"סרטי קלאסיקה?"
"כן," עניתי.
הוא שתק לרגע, מנסה להבין לאיפה אני חותרת. "אה," הוא לפתע חייך בהבנה. "אז אנחנו עומדים לצפות בסרט…" הוא הטעים את המשפט וקרץ אליי.
"מה?"
"אם את רוצה להתמזמז איתי, את לא צריכה לגרור אותי לקולנוע בשביל זה…" הוא אמר.
"אני לא מתמזמזת בסרטים," הבהרתי לו.
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאני לא מתמזמזת בסרטים."
"אז מה אנחנו עושים פה?"
"אנחנו עומדים לצפות בסרט."
הוא בהה בי. "לא הבנתי…"
"ליאם, היום יש הקרנה של מגרש השדים," אמרתי לו באיטיות. "ואנחנו באנו לצפות בו."
ליאם בחן אותי בחשדנות ואז הסתכל על השלט שהיה תלוי מעל דלת הכניסה של אולם הקולנוע ואז החזיר לי אליי את עיניו ואמר, "כן…זה לא עומד לעבוד בשבילי."
חייכתי. "הדבר הכי חשוב שאתה צריך לדעת עליי זה שאני מתה על סרטים," אמרתי לו. "עכשיו בוא ניכנס לפני שנפספס את תחילת הסרט." תפסתי לו את היד וגררתי אותו פנימה.
עד עכשיו לא היתה לי הזדמנות להגיע לפה מאז שראיתי את הפרסום אליו בעיתון של האוניברסיטה וזאת היתה הפעם הראשונה שלי פה. הסתכלתי סביב כשנכנסנו פנימה והמקום נראה די מאובק ומיושן; היה פח אשפה שעלה על גדותיו בפינה, הרצפה נראתה דהויה ואפורה והקירות היו סדוקים מעט. ראיתי קופה קטנה ליד הדלפק שבו מכרו פופקורן ושתייה והיה שם נער כבן 17 עם חצ'קונים וכובע מצחייה ירוק שחיטט בפלאפון שלו בשעמום כשניגשנו אליו.
"את בטוחה שהמקום הזה לא יתמוטט עלינו באמצע הסרט?" ליאם לחש לי בתוך האוזן וגרם לי לצחוק.
"היי," אמרתי לנער שישב בקופה.
"היי," הוא ענה ביובש. "שני כרטיסים למגרש השדים?"
"לא," ליאם אמר לו. "אנחנו שלושה, אתה לא רואה?"
הנער בהה בנו מבלי להבין.
"הוא צוחק," אמרתי לו לאחר רגע. "שני כרטיסים בבקשה…".
לאחר רבע שעה נכנסנו לאולם עם פופקורן וקולה. האולם היה לא גדול מדי וגם לא קטן; ראיתי לפחות עשרה אנשים מפוזרים בכיסאות, כול אחד לבדו עם עצמו. הובלתי את ליאם למקומות שלנו והתיישבנו.
"מכיר את הסרט?" שאלתי אותו.
"שמעתי עליו," הוא משך בכתפו. "אני לא בדיוק צופה בסרטים."
"אתה לא צופה בסרטים?"
"לא במיוחד."
"באיזה עולם אתה חי?"
"למה לצפות בסרט כשהחיים כול כך מעניינים בפני עצמם?"
"החיים לא כאלה מעניינים," ביטלתי את דבריו. "מגרש השדים זה סרט האימה הכי מפורסם והכי טוב שעשו עד היום, אתה לא יכול להעביר חיים שלמים מבלי לצפות בו. זה לא עומד לקרות במשמרת שלי."
הוא חייך.
"מה?"
"אז אין סיכוי בכלל להתמזמזות?"
"לא,"
"אפילו לא קצת?"
"שש…זה מתחיל." השתקתי אותו.

ליאם:
האנה היתה מרוכזת לחלוטין בסרט במהלך ההקרנה. היא לא צחקה עליי כשאמרה שהיא אוהבת סרטים; היא בקושי החליפה איתי כמה מילים במהלך ההקרנה וכשאני ניסיתי לדבר איתה, היא היסתה אותי והשתיקה אותי מיד.
זה הצחיק אותי.
לאחר שהסתיימה ההקרנה ויצאנו מאולם הקולנוע המעופש והעתיק היא שאלה אותי איך היה. שיערה הכהה והארוך התבדר ברוח והיא כול הזמן הסיטה אותו מפניה בשעה שצעדנו ברחובות העיר.
"היה מאוד נחמד," אמרתי. "אבל זה לא היה מפחיד."
"כי עכשיו אנחנו בשנות האלפיים," היא אמרה. "שום דבר כבר לא מפחיד אותנו. הסרט יצא בשנות השבעים המוקדמות ואנשים ממש התעלפו בהקרנה של הסרט ואף הקיאו."
"ואו."
"כן," היא המשיכה בלהט. "אני יכולה להבין למה זה נחשב כסרט אימה הכי מפחיד."
"את חשבת שהוא מפחיד?"
"אני יכולה להבין למה הוא הפחיד את האנשים בזמנו," היא ענתה במשיכת כתף. "כול הנושא של גירוש שדים הוא נושא מאוד מעורפל ומעניין."
"את מאמינה בדברים האלה?" שאלתי אותה. היא שילבה את ידיה בחוזקה על החזה ונראה שקר לה. הסרתי את החולצה המכופתרת שלבשתי והושטתי לה אותו. היא נראתה מופתעת ומעט סמוקה אבל לקחה אותו ממני ולבשה אותו על הסריג הדקיק שלבשה.
"אם שדים קיימים בעולם הזה אז גם אלוהים קיים," האנה אמרה. "ואני לא בטוחה שאני מאמינה באלוהים."
"את אתאיסטית?"
"לא הייתי מגדירה את זה ככה," היא אמרה. "אני מניחה שאני צריכה לראות סימן כלשהוא שזה קיים, אולי הארה רוחנית,"
"אבל כול הקטע של אמונה זה העובדה שאת צריכה להאמין באמונה עיוורת," אמרתי. "אלוהים זה לא משהו מוחשי, את לא יכולה לגעת בו או לראות אותו, הוא לא צריך להוכיח לך שהוא קיים, את פשוט צריכה להאמין שהוא קיים."
"אתה מאמין באלוהים?" עיניה הירוקות בחנו אותי בעניין.
משכתי בכתפי. "כול העניין של הדת זה הרבה סיפורים וחוקים ואיסורים ומעט מדי עובדות," אמרתי לה. "אני מעדיף להאמין במה שאני רואה ויודע ולא בסיפורים שאולי היו או אולי לא היו."
היא שתקה ולא ענתה. המשכנו לצעוד ברחובות העיר שהיו הומים כתמיד; אנשים חלפו על פנינו בדרך חזרה מהעבודה או סתם בדרך לשתות בפאב הקרוב ביותר לאחר יום עמוס, מוניות ואוטובוסים הציפו את הכביש הצמוד אלינו ולעיתים צפרו בחוסר סבלנות אל הרכבים הקרובים אליהם. הרעשים של העיר היו שגרתיים ורגילים למדי ואני כבר התרגלתי אליהם מאז שבאתי ללמוד באוניברסיטה, ניתן היה לצפות שהקצב המהיר והרועש של העיר היה יכול לגרום לך להרגשת עצבנות ודריכות מסוימת אבל בדרך משונה הן גרמו לי לרוגע ושקט נפשי.
לאחר כרבע שעה נכנסנו אל פארק קרוב והתיישבנו על אחד הספסלים.
"אז אני צריך לצפות להרבה בילויים בקולנוע איתך?" שאלתי אותה כשהיא הידקה את החולצה שלי אל גופה. היא חייכה.
"אני חייבת להעשיר לך את הידע לגבי סרטים," היא אמרה לי.
"בקולנוע המתפורר הזה?"
"אני אהבתי אותו דווקא,"
"רק אל תאשימי אותי אם תהיה לך קלקול קיבה מחר," אמרתי לה.
היא חבטה בי בכתף וצחקה, "אל תהיה מגעיל," אמרה לי. אהבתי את צליל צחוקה.
הסתכלתי עליה ועיניה הירוקות החזירו לי מבט.
"מה?" היא אמרה.
קירבתי את פניי אליה ונישקתי אותה; שפתיה הקרות הגיבו לי ברוך והרגשתי את כף ידה של הלחי שלי.
"לא עישנת…" היא אמרה לי כשניתקנו. פניה נותרו קרובות אל שלי והרגשתי את הבל פיה על פניי.
"את מדברת יותר מדי…" ציינתי.
היא חייכה ומשכה את צווארי אליה והצמידה אותי שוב לנשיקה. כעת נשיקתה היתה הרבה יותר כמהה ועמוקה כשזרועותיה נעטפו סביב הצוואר שלי והרחתי את הבושם המתוק שלה נודף ממנה.
זאת היתה ההתחלה שלי ושל האנה.