מציאות אחרת – פרק 20 (האנה) אחרי הרבה הרבה הרבה הרבה זמן שלא עדכנתי

פקחתי את עיניי וראיתי שאני בחדר אפלולי. לקחו לי כמה רגעים להבין איפה אני ומה קרה.
הסתכלתי על הזרוע שלי וראיתי שקית נוזלים מחוברת אליו בעירוי. כשהרמתי את ראשי מהכרית, הרגשתי לפתע כאב חד שגרם לי להיאנח ולהניח חזרה את ראשי על הכרית ולעצום את עיניי.
"את בסדר?" לפתע שמעתי קול.
לא שמתי לב לליאם שראשו היה מונח על המיטה לידי; עכשיו הוא היה ער והביט בי בעיניים מודאגות. "את רוצה שאקרא לאחות?" הוא שאל.
"לא…" הקול שלי נשמע צרוד וישנוני. "אני בסדר…פשוט יש לי כאב ראש נוראי-"
ליאם שתק.
"מה קרה?" שאלתי.
"מכונית התנגשה בך…" הוא ענה. "הייתי במכונית מאחורייך וראיתי את זה קורה. חלפת על פני רמזור עצור והוא לא הצליח לעצור. למזלך הוא לא נסע מהר…"
לא זכרתי כלום.
"במיון אמרו שיש לך זעזוע מוח קל אבל שאת בסדר, הם רצו לבדוק אותך אחרי שתתעוררי," הוא המשיך. "הם רק רוצים להשאיר אותך להשגחה."
"כמה זמן אני מחוסרת הכרה?" שאלתי.
"שעתיים," הוא אמר. "ההורים שלך בדרך."
לא עניתי.
"מה חשבת לעצמך?" לפתע טון הקול שלו השתנה. "לנסוע ככה שיכורה…יכולת להיהרג. את יודעת מה הרגשתי כשראיתי את המכונית הזאת מתנגשת בך?" הוא היה עכשיו כועס.
"ליאם-"
"תפסיקי האנה," הוא קטע אותי. "את כמו ילדה קטנה שאני צריך תמיד לרדוף אחריה ולהציל אותה. את צריכה להתבגר-"
עצמתי את עיניי שוב. "יש לי כאב ראש…" מלמלתי.
"אני בטוח…"
שתקנו. ידעתי שהוא כועס עליי והבנתי אותו; ידעתי שהוא צודק. אבל לא רציתי לריב איתו, לא עכשיו. לא ככה.
לפתע הרגשתי את אצבעותיו מתלפפות בשלי והפניתי אליו את פניי בהפתעה.
"האנה-"
לפתע הוא נקטע על ידי הדלת שנפתחה בקול רעש גדול והוריי הופיעו בו. ליאם מיהר לשחרר את היד שלי ולעמוד. אור החדר הודלק.
הוריי לא העיפו בליאם מבט אפילו וניגשו אליי ישר.
"האנה!"
"את בסדר?"
"מה לעזאזל חשבת לעצמך?!"
"אמרו שהתנגשו בך כשהיית שיכורה!"
"סליחה-" לפתע אישה מבוגרת למראה שכנראה היתה אחות נכנסה לחדר ונראתה נרגזת. "זה אמצע הלילה בבית חולים, בבקשה תשמרו על השקט! יש פה אנשים חולים שהם ישנים…"
"תחסכי לנו את הטפת המוסר, גברת," אימא שלי ירתה לעברה בהתנשאות. "הבת שלי היתה מעורבת בתאונה ורק עכשיו הגעתי!"
"אימא-"
"את תשתקי," הפטירה לעברי. "עשית מספיק להערב."
"גברתי, אני-"
"איפה הרופא? אני רוצה לדבר איתו." היא קטעה אותה בגסות. האחות נראתה מזועזעת והמומה. ריחמתי עליה. הצצתי בליאם שבהה בהורים שלי במבט אטום שלא הביע כלום.
"אני לא בטוחה, אני צריכה לברר-"
"אז תבררי!"
"בבקשה תירגעי," אבא שלי שם את כף ידו על זרועה ושלח אליה מבט אזהרה. "בבקשה תעזבי אותנו לבד עם הבת שלנו…" הוא אמר לאחות בקול רגוע אך היה ברור לכולם בחדר שזו פקודה.
האחות יצאה.
"ומי אתה?" נראה היה שרק עכשיו אמא שלי הבחינה בליאם שעמד ליד המיטה.
"זה ליאם, אימא," אמרתי לה. "אמ- חבר מהלימודים." גמגמתי בהיסוס.
"ומה אתה עושה פה?" היא ירתה לעברו.
"אני ראיתי את התאונה, הייתי מאחוריה במכונית," הוא אמר.
ראיתי את עיניה של אימי בוחנות את ליאם מכף רגל עד ראש. ידעתי שהיא אומדת את נעליו ואת בגדיו שלבש.
"ולמה לא עצרת אותה?" היא דרשה לדעת.
"מה זאת אומרת?"
"ידעת שהיא שיכורה? היית איתה?"
"אימא, תפסיקי, זה לא באשמתו." אמרתי לה.
"ברברה, בבקשה תירגעי," אבא שלי אמר לה.
"זאת שאלה לגיטימית," היא ענתה בקור רוח. "אתם יוצאים?" היא הביטה בשנינו.
הסמקתי. ליאם שתק.
אף אחד מאיתנו לא ענה. לא ידעתי מה לענות, המצב בינינו היה מוזר מדי ולא ברור.
"מה עם ג'ייק?" היא ירתה לעברי כשלא דיברתי.
"מה איתו?"
"חשבתי שאת מתראה איתו…"
"אמרתי לך מזמן שזה נגמר…" עניתי לה מעט ברוגז. ראיתי את ליאם נע באי נוחות.
"אביך אמר שאת ממשיכה לצאת איתו,"
"ברברה, תפסיקי-"
"אני לא יוצאת עם ג'ייק," אמרתי לשניהם בעצבנות. הנחתי שאבא שלי חשב שאני מדברת על ג'ייק כשדיברתי איתו לפני כמה ימים על אהבה. "תפסיקי להעלות אותו כול פעם. אני לא עומדת לצאת איתו, זה נגמר. תמשיכי הלאה!"
"ומה את מתכננת בדיוק?" היא הביטה בי בקור. "לצאת איתו?" היא הציצה בליאם בזלזול.
"אימא, תפסיקי להתערב בחיים שלי!"
"את חושבת שמישהו כמוהו מתאים לך? לחיים שלך? האנה, אלוהים, לפעמים אני מרגישה שאת ילדה בת 11 מהאופן ההתנהגות שלך. איזה עתיד יכול להיות לך עם בחור כזה?"
הסמקתי. לא האמנתי שאימא שלי מדברת על ליאם בצורה כזאת מול הפנים שלו, ללא שום התחשבות בו. זה היה כאילו הוא אוויר בשבילה, לא היה אכפת לה אם היא מעליבה אותו, הוא היה כחרק עבורה, לא יותר.
"אני חושבת שעדיף שאעזוב…" ליאם אמר והביט בי.
"ליאם-"
"עדיף באמת." אימא שלי הפטירה לעברו.
"אימא תסתמי את הפה!" צעקתי.
עיניה נפערו לרווחה ולפתע היא סטרה לי.
"אל תדברי אליי בצורה הזאת!" היא צווחה. אבא שלי מיהר להרחיק אותה ממני.
"ברברה, תירגעי ומהר."
ליאם מיהר להושיט יד לעברי. "את בסדר?" הוא שאל כששמתי את כף ידי על הלחי הצורבת שלי.
לפתע נפתחה דלת החדר ואחות גבוהה ומבוגרת למראה נכנסה.
"מה לעזאזל קורה פה?" היא שאלה בטון כועס. "זה בית חולים פה!"
"אל תתערבי!" אימא שלי אמרה לה בגסות.
"גברתי, אני אחות האחראית במחלקה הזאת ואני דורשת שתעזבו תכף ומיד את המחלקה. אלה לא שעות ביקור ואתם עושים פה מהומה, ויש פה אנשים חולים שמנסים להחלים. תעזבו מיד את המחלקה או שאני שקוראת לאבטחה."
האחות היתה תקיפה ומרשימה והיא הצליחה להשתיק את אימי.
אבא שלי ליווה את אימא שלי אל מחוץ לחדר והם יצאו. ליאם גם התכוון לעזוב כשתפסתי בידו ומשכתי אותו.
"אני מצטערת…" אמרתי לו. "אני מצטערת על הכול…אימא, היא-"
"האנה, זה בסדר," הוא הביט בי. "אל תדאגי. תנוחי…"
ובזה הוא עזב את החדר והשאיר אותי לבד.