מציאות אחרת- פרק 18 (האנה)

אבא שלי ישב בסלון וקרא ספר כשנכנסתי והתיישבתי לידו. זאת היתה שעת דמדומים והבית היה שקט במיוחד; אימא שלי ואחותי היו בקניות לכבוד הבית החדש שלה ואני העמדתי פנים שאני ישנה לפני שהן יצאו כדי להתחמק מהעניין. הייתי במצב רוח מדוכדך ומלנכולי כול סוף השבוע; נשארתי בחדרי רוב הזמן והקשבתי לשירים מדכאים שיתאימו למצב רוחי הירוד, כמעט ולא היה לי תיאבון ובקושי אכלתי במהלך הימים האחרונים, והתחמקתי מכול הניסיונות של מג להוציא אותי בכוח לבלות. לא היה לי חשק לראות אנשים, לא רציתי להיות בסביבה של אף אחד, וממש לא היה לי חשק שמג תנסה לעודד אותי במילים מנחמות שאמורות לתת מוטיבציה אבל בעצם גורמות לי להרגיש עוד יותר גרוע.
כן, הייתי במצב רוח מחורבן למדי.
אבא הציץ בי כשהתיישבתי לידו והניח את הספר על השולחן. הוא הסיר את משקפי הקריאה שלו והתבונן בי.
"מה?" אמרתי.
"תספרי לי את," הוא השיב.
"מה זאת אומרת?"
"את נראית עצובה," הוא אמר ועיניו בחנו אותי ברצינות. "בעיות עם בחורים?"
גלגלתי את עיניי.
"אל תגלגלי את עינייך אליי, בחורה צעירה," הוא נזף בי.
"מצטערת…" אמרתי. לא רציתי לריב איתו.
"דברי איתי, ילדה," הוא אמר בקול יותר שקט ומרגיע.
נאנחתי והתקרבתי אליו כדי לשים את ראשי על כתפו; עטפתי את זרועו בידיי ונאחזתי בו.
"אני מאוהבת," אמרתי כמעט בלחש. זה היה מוזר להודות בזה בקול רם, הרגשתי את בטני מתהפכת באי נוחות. "והוא לא מאוהב בי בחזרה…"
היה לי דחף עז לבכות אבל עצרתי את דמעותיי. שמעתי את אבא שלי נאנח ומנשק אותי ברכות על ראשי.
"אז הוא לא ראוי לך," הוא אמר לי. "אף אחד לא שווה את הדמעות שלך…"
חייכתי אבל המילים הללו, המילים האוהבות והמנחמות הללו של אבא שלי, הבן אדם שאהבתי יותר מכולם, גרמו לי לפרוץ בבכי. דמעות זלגו על לחיי והרטיבו את פניי.
"אתה חייב להגיד את זה," אמרתי לו לאחר כמה רגעים של בכי. "אתה אבא שלי."
"בדיוק, אני אבא שלך ואני מכיר אותך טוב יותר מכול בן אדם אחר," הוא אמר.
פלטתי צחקוק מבעד לדמעות.
"זאת הפעם הראשונה שאני מאוהבת…" אמרתי.
"וזאת לא תהיה האחרונה,"
"לא ידעתי שזה יכאב כול כך…"
"אהבה וכאב משולבים זו בזו לעיתים קרובות מדי…"
שתקתי ונתתי למילותיו לשקוע. הרגשתי את הדמעות על פניי ועדיין אחזתי בזרועו של אבי והתכרבלתי בו. הבית היה דומם וריק; אהבתי את זה.
"אני מרגישה כאילו זה לעולם לא ייעלם," אמרתי לבסוף. "הכאב שאני מרגישה…למה אנשים רוצים להתאהב אם היא משאירה רק צלקות אחריה?"
אבא שלי נאנח. "העיניים שלך עדיין צעירות ותמימות מדי, האנה. כול אחד נפגע באהבה בזמן זה או אחר, אף אחד לא חסין."
"אני לא רוצה להתאהב אם זאת ההרגשה…"
אבא שלי צחק קלות. הרמתי את ראשי והסתובבתי להביט בו; מחיתי את פניי מהדמעות. "אתה אוהב את אימא?"
"ברור שאני אוהב אותה…"
הסתכלתי עליו ובחנתי אותו. "אתה מאוהב בה?"
הוא קפא לרגע והסיט את עיניו. "בגילנו, האנה, התאהבות זה כבר לא רלוונטי. התאהבות לא נמשכת לנצח, היא רגעית וחד פעמית. בסופו של דבר היא דועכת. צריך להסתכל על התמונה הגדולה בחיים האלה, ואם יהיה לך מזל יישאר לך הרגשת ביטחון ונוחות, מישהו שאת סומכת עליו ומגבה אותך מתי שאת צריכה, מישהו שאת מכבדת…"
למרות שהוא ניסה לנחם אותי ולעודד אותי, הרגשת הדכדוך שהרגשתי בתחילת הערב חזרה ופערה בור בבטני; לא רציתי להיות עם מישהו שאני מכבדת ומעריכה, שגורם לי להרגיש בטוחה ונינוחה, רציתי אהבה סוחפת ומטריפה, מישהו שיכול לגרום ללב שלי להשתולל במגע בודד, ושלעולם לא אקח אותו כמובן מאליו. רציתי אהבה בלתי צפויה ומסעירה, ספונטנית ואימפולסיבית, אהבה שגם בעוד עשרים שנה לא תיתן לי לשכוח את ההרגשה של הפעם הראשונה.
זאת האהבה שרציתי.