מציאות אחרת- פרק 17 (ליאם)

כשהתעוררתי למחרת, האנה לא היתה לצידי. זכרתי במעורפל את הדברים שקרו בלילה לפני; המכות עם ג'ייק, העובדה שהלכתי אליה לחדר, שהיא ליוותה אותי חזרה למעונות שלי, שהייתי עצבני עליה, שהיא בכתה ברגע כול שהוא במהלך הערב -למרות שלא זכרתי את הסיבה לכך- זכרתי את ג'ייק מסמן לי אצבע משולשת בשעה שהוא נוסע עם האנה, אותי יושב על הדשא מחוץ למעונות והאנה עומדת לצידי בפיג'מה, ועוד כול מיני פלאשבקים של תמונות שחזרו אליי ככול שהיום נמשך…
ידעתי שהאנה ישנה לצידי בלילה אבל לא הרגשתי כשהיא עזבה. לא הייתי בטוח אם להתקשר אליה או לא. ההאנגאובר של אתמול השבית אותי כמעט כול היום ושכבתי במיטה עד תחילת הערב; העובדה שאריק שיחק בפלייסטיישן בקול רם לא עזר לכאב הראש שלי.
בערב אחרי שפילחתי את עצמי מהמיטה והלכתי להתקלח, חזרתי לחדר ומצאתי את בת' יושבת על המיטה שלי ומחכה. אריק לא היה בחדר.
"היי," היא קמה כשנכנסתי לחדר. היא נראתה נבוכה ולא עצמה.
"היי," אמרתי ושמתי את המגבת הרטובה בסל הכביסה. המשכתי לעמוד במקומי; לא הייתי בטוח אם לגשת אליה או לא. לפתע הכול היה מוזר מדי בינינו. "לא ראיתי אותך כבר כמה ימים…" אמרתי לאחר שתיקה די ארוכה.
"אני יודעת…"
"לא הייתי בטוח שאת רוצה לשמוע ממני-"
"כן, זה בסדר," היא אמרה והשפילה את עיניה במבוכה. "אני מצטערת על מה שקרה…" היא אמרה.
"מצטערת על מה?"
"שעכשיו הכול מוזר בינינו. לא התכוונתי שזה ייצא ככה."
שתקתי.
"הרסתי הכול."
"לא, לא הרסת-" שיקרתי. האמת שלא ידעתי איך להמשיך הלאה מפה.
"ליאם," היא אמרה והישירה אליי מבט. "אני מאוהבת בך…"
הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת באי נוחות. הגוף שלי הגיב באופן שונה לגמרי מהפעם שבה האנה אמרה לי את אותם המילים.
"אני יודעת שאתה לא מרגיש אותו דבר כלפיי," היא המשיכה כשלא דיברתי. "לקח לי זמן לעכל את העניין, לקח לי זמן גם להודות בפני עצמי שאני מאוהבת בך, אבל זה המצב. אני מאוהבת בך, ואתה לא מאוהב בי."
השחלתי את ידיי לכיסים.
"אתה מאוהב בהאנה…" היא אמרה.
הרמתי אליה את עיניי בהפתעה. "אני לא עם האנה. זה נגמר." אמרתי לה.
בת' צחקקה צחוק מריר והנידה בראשה. "ליאם…" היא מלמלה, יותר לעצמה מאשר לי.
"מה?" לא הבנתי.
היא עשתה צעד לקראתי והישירה אליי מבט. "להתראות ליאם…" היא אמרה. היה משהו עצוב בקולה, טון של סיום.
היא עקפה אותי וניגשה לדלת כדי לצאת.
"אז מה קורה עכשיו?" הסתובבתי אליה. "זהו? אנחנו לא חברים יותר אפילו?" שאלתי אותה.
ידה של בת' היה על הידית והיא לא הסתובבה להביט בי.
"בת', את החברה הכי טובה שלי מאז שאני זוכר את עצמי," אמרתי לה. "אני לא מכיר את עצמי בלעדייך. זה לא יכול להסתיים ככה."
היא השפילה את פניה ולא ענתה. נדמה היה לי שהיא בוכה.
"קשר כזה לא מתנתק סתם ככה, זה לא הולך ככה-"
"אתה חושב שקל לי?" בת' שאלה, עדיין מבלי להסתובב אליי.
"אולי את רק חושבת שאת מאוהבת בי, אולי את סתם מבולבלת-"
"תפסיק ליאם," בת' קטעה אותי בקול שבור.
"בת' את החברה הכי טובה, את לא יכולה-"
"ליאם," היא הסתובבה אליי בתנועה חדה; עיניה היו אדומות כעת. "אתה לא מבין שאני לא יכולה להיות לידך כרגע? אני לא יכולה להיות לבלות איתך כאילו שום דבר לא קרה, זה לא הולך ככה. העניין הזה לא ייעלם רק בגלל שלך זה לא מתאים. אני פשוט צריכה מרחק כרגע. אני צריכה להפסיק להיות איתך."
שתקתי.
"אני צריכה להבין כול מיני דברים," היא אמרה. "בקשר לעצמי, בקשר אליך…" היא השפילה את עיניה והפנתה את גבה אליי ופתחה את הדלת. "נראה לי שגם לך זה לא יזיק…" היא הוסיפה בקול שקט ויצאה.