מציאות אחרת- פרק 16 (האנה)

חזרתי הביתה עם ג'ייק באותו לילה, משאירה את ליאם מאחור. את ליאם השיכור, התוקפני והפוגעני. ג'ייק נראה זוועה; עינו השמאלית התחילה להכחיל ולהתנפח, פניו היו מכוסים בחתכים מדממים, מתחת לנחיריו היה דם קרוש מרוח והתנועות שלו היו איטיות, כאילו כול תנועה מכאיבה לו.
חשבתי על מילותיו של ליאם, על ההאשמה שלו, על ההתנהגות שלו. היה לי דחף עז לבכות.
"את בסדר?" שמעתי את קולו של ג'ייק בשעה שהשענתי את ראשי על אדן החלון בעייפות ושתקתי במשך הנסיעה.
"כן." אמרתי.
"שמעתי שאת יוצאת עם הבחור הזה לפני כמה שבועות," הוא אמר.
"יצאתי. זה נגמר."
"למה בכלל יצאת איתו? עם האפס הזה?"
"הוא לא אפס," שמעתי את עצמי אומרת לו ברוגז. "וזה לא עניינך למה יצאתי איתו."
"ראית איך הוא התנהג היום? את צריכה להיזהר…"
"הוא היה שיכור, הוא לא ככה…"
"אל תגונני עליו." הוא אמר. "האנה, תבטיחי לי שלא תתקרבי אליו יותר."
"תפסיק, ג'ייק."
"מה? מה את רוצה מהעלוב נפש הזה? למה שבכלל תתקרבי למישהו כמוהו?"
"ג'ייק, תפסיק לדבר עליו ככה או שאני אזרוק את עצמי מהמכונית!" יריתי לעברו בכעס.
הוא השתתק. התחרטתי על כך שדיברתי איתו במסיבה, על כך שפלרטטתי איתו, אבל הייתי בודדה. אני מרגישה בדידות מאז שליאם נפרד ממני, רציתי רק להרגיש שמישהו אוהב אותי, שלמישהו אכפת ממני.
זאת היתה טעות.
כשהגענו למעונות ג'ייק התעקש ללוות אותי לחדר. נתתי לו לעשות זאת כיוון שלא היה לי חשק להתווכח איתו. בשעה שנפרדנו ליד הדלת, הוא הזמין אותי לצאת למחרת. סירבתי.
"למה?" הוא שאל.
"עדיף שלא," אמרתי.
"למה? בגלל הבחור הזה?"
"לבחור הזה קוראים ליאם. ולא, אני פשוט…אני פשוט צריכה להיות לבד עכשיו."
נפרדתי ממנו וחזרתי לחדר. אליס ישנה במיטתה. התפשטתי ומשכתי על עצמי חולצה רפויה וגדולה ומכנסי בד קצרים ונכנסתי למיטה.
ניסיתי לישון; עצמתי את עיניי ודמותו של ליאם התגבשה בתוך ראשי. עיניו הכהות, שיערו הבהיר והקצר שתמיד הזדקר בחינניות, המבט שלו היום במסיבה, איך שהוא ניגש אליי היום, הרגשתי כאילו הוא באמת רוצה לדבר איתי, עיניו הביעו משהו שכאב לי להודות בו. לא רציתי לקוות, לא רציתי לפתח ציפיות. הוא כבר הבהיר לי מה הוא רוצה ומה הוא לא רוצה.
חפרתי את פניי בכרית ורציתי לבכות אבל עצרתי את הדמעות.
שילך לעזאזל.
שכבתי במיטה במשך חצי שעה, לא מצליחה לשכב בתנוחה מתאימה. לא הרגשתי בנוח, רציתי לצאת החוצה ולתת למחשבות שלי לנוח. כול פעם שעצמתי את עיניי ראיתי את ליאם ואת מה שקרה היום. לא יכולתי להפסיק לחשוב על העניין.
לפתע שמעתי דפיקה חזקה בדלת שהקפיצה אותי,
"האנה! תפתחי את הדלת!"
זה היה ליאם. הוא צעק.
שוב דפיקות חזקות בדלת. זה היה כאילו הוא חובט בכול כוחו בדלת.
"האנה, תפתחי את הדלת! אני רוצה לדבר איתך!"
ראיתי את אליס מזדקפת מזועזעת ומבולבלת.
"מה קורה פה?" היא הסתכלה עליי.
"מצטערת, זה בגללי," אמרתי מיד בשעה שליאם המשיך לצעוק מעבר לדלת. קפצתי מהמיטה וניגשתי לפתוח את הדלת.
ליאם נראה שפוך, עיניו היו אדומות, פניו מכוסים בדם בדיוק כמו ג'ייק, שיערו שהתארך מעט בשבועות האחרונים היה עכשיו פרוע וסתור.
"ליאם, מה לעזאזל-"
"אני רוצה לדבר איתך," הוא אמר לי בנחישות.
ראיתי כמה דלתות נפתחות במסדרון; כול הסטודנטים שהתעוררו נראו מבולבלים וסקרנים. הם הביטו בנו.
"אתה עושה מהומה," אמרתי לו. "תפסיק."
"לא אכפת לי," ליאם קרא בכעס בקול רם.
"ליאם-"
"אני רוצה לדבר איתך!"
"אתה שיכור!"
"אז מה,"
"האנה," אליס הופיעה מאחוריי, קולה נרגז ועצבני. "תעיפי אותו מפה! הוא מעיר את כולם ואם האחראי יתפוס אותו אז יהיו לך בעיות."
"לאיפה אקח אותו?"
"לחדר שלו!"
"האנה, האנה, האנה," ליאם עמד לידינו ומלמל לעצמו כמו ילד. הוא נראה אבוד ומנותק לחלוטין.
"בסדר, ליאם. בוא נצא החוצה," אמרתי לו.
ליאם הלך בעקבותיי מחוץ למעונות בצעדים מתנודדים ולא יציבים. יצאנו החוצה אל האוויר הצח, אל הלילה הקריר והצלול. לא היה אף אחד בחוץ, היינו לבד לגמרי. הובלתי אותו כמה שיותר רחוק מהבניין כדי שלא יעיר עוד אנשים.
"על מה אתה רוצה לדבר?" הטחתי בו לבסוף כשהיינו רחוקים מספיק. לפתע הוא לא נראה יותר במצב לוחמני כמו שהיה במסיבה ולפני כמה דקות כשדפק בדלת, הוא נראה כמעט כנוע.
"אני מצטער על מה שקרה," הוא אמר והתקרב אליי. הרחתי את ריח האלכוהול נודף ממנו. "רציתי רק לדבר איתך. לא ראיתי אותך כול כך הרבה זמן…"
"כי זרקת אותי-"
"לא זרקתי אותך,"
"ליאם-"
"את סיבכת הכול, זה באשמתך-"
"אל תאשים אותי!"
"אני לא מאשים אותך, אני הייתי פשוט אידיוט, לא חשבתי כמו שצריך…"
"מה זאת אומרת?"
"אני לא יודע," הוא לפתע לפת את ראשו בתסכול מסוים והשתרע על הדשא בישיבה כפופה. "הכול קרה כול כך מהר…את אמרת את כול הדברים האלה ואני-" הוא השתתק.
התיישבתי לידו בהיסוס מסוים והקפדתי לשמור על מרחק סביר.
"לא יודע למה הייתי עם הבחורה הזאת בפאב באותו לילה," הוא הרים אליי את עיניו הכהות המזוגגות מעט. "לא יודע למה עשיתי את זה, היא לא הטיפוס שלי, אני בכלל לא מחבב אותה, אבל הרגשתי שאת מתקדמת מהר, ששנינו מתקדמים מהר- זה נהיה מסובך מדי…ולא יודע…הייתי צריך להתרחק…"
שתקתי.
"אני מתגעגע אלייך, האנה," הוא אמר. השם שלי התגלגל בפיו בצורה הרבה יותר מדי מפתה. הוא קירב את פניו אליי. "אני צריך אותך…" הוא שם את ידיו על מותניי וקירב אותי אליו. הוא חפן את פניו בצווארי.
הרמתי את ידיי בהיסוס וליטפתי את שיערותיו הבהירות והוא חפן את פניו עוד יותר, מתענג על המגע שלי.
"לא רציתי לפגוע בך," הוא מלמל. "אני לא רוצה שתבכי בגללי. אני חרא. כשלא ראיתי אותך במהלך השבועות האלה, מאז הלילה ההוא, הרגשתי אבוד. אני לא יודע למה יש לך השפעה כזאת עליי…"
הרגשתי שאני עוצרת את הנשימה ומקשיבה לו. זה לא היה מתאים לו לדבר בצורה כזאת, להתוודות, לבטא את רגשותיו. תהיתי אם זה רק בגלל שהוא שיכור.
האם הוא יודע מה הוא אומר? האם הוא מתכוון לדברים שהוא אומר?
זה מרגיש כול כך טוב לשמוע אותו אומר את הדברים האלה. אני כול כך רוצה להאמין לו. שוב היה לי דחף עז לבכות.
ליאם הרים את פניו אל פניי ונישק אותי ברכות. נתתי לו.
"ליאם," אמרתי כשהוא ניתק ממני. "אתה צריך לחזור לחדר שלך…"
"בסדר…"
עזרתי לו להזדקף חזרה והוא נשען עליי בשעה שצעדנו לעבר המעונות שלו. הוא המשיך להדק אותי אליו בשעה שעזרתי לו לשמור על שיווי משקל.
נכנסנו לחדר שלו וראיתי שאריק ישן במיטתו. הובלתי את ליאם למיטה שלו בפינה השנייה של החדר והוא השתרע על המיטה בעייפות. הורדתי לו את הנעליים והתכוונתי לצאת כשהוא תפס לי את היד.
"אל תלכי," הוא אמר. "תישארי…"
"לא, עדיף שלא,"
הוא משך ביד שלי בחוזקה וגרם לי ליפול על המיטה. "אני לא רוצה שתעזבי…"
"ליאם-"
"בבקשה…" הוא נשמע מתחנן. הסתכלתי עליו, בעיניו הכהות והמרוככות כעת, בשיערו הפרוע, בכול הפצעים שכיסו את פניו והרגשתי את עצמי מוותרת.
הנהנתי. הוא חייך ונשכב חזרה במיטה ונתן לי לשכב לצידו; הוא כרך את זרועו סביבי מותניי כשגופו פונה אליי ואני פונה אליו. פניו היו רק במרחק של מילימטרים ספורים משלי, הרגשתי את הבל פיו שהסריח מאלכוהול על פניי אבל לא היה אכפת לי. הוא עצם את עיניו ונראה לפתע נינוח ורגוע לחלוטין.
שכבנו כך במשך כמעט רבע שעה. הוא לא אמר דבר ואני לא אמרתי גם. חשבתי שהוא נרדם עד שלפתע הוא אמר בקול חרישי,
"האנה,"
"המ?"
"את יוצאת עם ג'ייק עכשיו?"
פקחתי את עיניי והבטתי בו. עיניו עדיין היו עצומות. "לא…" אמרתי.
הוא חייך. "את שלי, נכון?"
הסתכלתי עליו לרגע ארוך, תוהה מה לענות לו, מנסה להבין מה מכול זה אמיתי בשבילו, עד כמה האלכוהול משפיע על ראשו ועל דבריו. האם מחר הוא יתחרט על הדברים שהוא עשה ואמר לי? האם הוא יזכור אותם בכלל?
לבסוף הנחתי את כף היד שלי על פניו והעברתי את אצבעותיי על הסנטר שלו, על הלחי, על פצעיו; הרגשתי את מגע פניו תחת אצבעותיי, את העור שלו על שלי.
"אני שלך…" קולי כמעט ולא נשמע בחדר, אבל ליאם שמע.
הוא חייך חיוך קטן כשעיניו עדיין עצומות ואז נרדם.