מציאות אחרת- פרק 15 (ליאם- הפרק מוקדש לLoli..:) )

עברו שבועיים וחצי מאז שראיתי את האנה, מאז הלילה ההוא. חיפשתי אותה באוניברסיטה, עיניי המשיכו לתור אחריה במסדרונות ומחוץ לקמפוסים אבל זה היה כאילו היא נעלמה מעל פני האדמה. או שהיא עשתה את כול המאמצים כדי לא להיתקל בי.
הנחתי שזאת האופציה השנייה.
שנאתי את העובדה שנפרדנו בצורה הזאת, שנאתי את ההתנהגות שלי באותו לילה, אבל לא יכולתי להביא את עצמי ללכת אליה.
מה אני אמור להגיד לה?
היא ציפתה ממני למשהו שלא הייתי בטוח שאני יכול לספק לה. אני לא הייתי בחור שמתחייב למערכת יחסים רצינית, מההתחלה הזהרתי אותה בקשר לזה, ובמיוחד לא למישהי כמוה.
לא יכולתי להתחייב למישהי כמו האנה, מישהי ששייכת למעמד חברתי גבוה, עשירה עם מוניטין מוערך, מישהי שגרה באחוזה מפוארת ומאחוריה נמצאת משפחה אמידה ומתנשאת.
הם לא יקבלו מישהו כמוני ואני גם לא אתאים לסגנון החיים שלה. לאיפה הקשר בינינו יכול להתקדם? למה להשקיע זמן במשהו שבכול מקרה אין לו עתיד להצליח?
אבל לא משנה אילו הסברים נתתי לעצמי, לא הצלחתי להוציא את האנה מהראש. נזכרתי בפניה ההמומות כשהיא ראתה אותי מדבר עם לילי, איך היא ניסתה להתנהג כרגיל אבל לא הצליחה להסתיר את הרגשות שלה, את פניה הפגועות כשדיברתי איתה מחוץ לחדרה במעונות כשהיא הבינה שאני לא מגיב כפי שהיא רצתה, ואת עיניה הירוקות הופכות לכהות כאשר אמרה לי שהיא מאוהבת בי ואני לא עניתי.
לא התפלאתי שהיא מנסה להתחמק ממני.
בת' היתה במצב רוח טוב מאז שסיימתי את הקשר עם האנה, היא היתה חייכנית יותר מהרגיל, התבדחה כול הזמן ואף התנהגה יפה לאריק שאותו היא אף פעם לא סבלה. לא אהבתי את ההתנהגות שלה והרגשתי מצידה לעג מסוים להרגשה שלי, למרות שזה לא היה נכון. היה לי ברור למה בת' לא חיבבה את האנה מלכתחילה- האנה שייצגה את כול הדברים שבת' שנאה מגיל קטן- אבל היתה לי הרגשה שבת' אף שונאת את האנה משום מה, למרות שהיא לא הכירה אותה ולא הבנתי למה.
"אתה עומד להחמיץ פנים כול היום?" בת' שאלה אותי כשישבנו על המיטה שלי בחדר. אריק לא היה בחדר. צפינו ביחד בסדרות מצוירות במחשב הנייד שלי; זאת היתה מן מסורת שלנו.
"את עומדת להיות עליזה כול היום?" החזרתי לה מבלי להביט בה. הייתי שקוע בתוך המיטה בתנוחת של חצי שכיבה וחצי ישיבה בשעה שבת' ישבה לידי זקופה.
בת' הביטה בי לרגע ונאנחה. "באמת חשבת שיש לך עתיד עם הבחורה הזאת?" היא שאלה אותי.
שתקתי.
"אתה יודע שזה טיפשי לגמרי נכון? לקוות שיהיה לך עתיד איתה?" היא המשיכה. "היא האנה לואיס, ואתה רק ליאם דיין. המשפחה שלה מעולם לא תקבל אותך, אתה לעולם לא תתאים לחיים שלה."
"אני יודע."
"אז מה הקטע?"
"אין קטע."
היא שתקה והביטה בי. היה רגע של דממה ארוכה שבמהלכה צפיתי במסך המחשב אבל לא באמת לא ראיתי מה מוצג בו; חשבתי על האנה, ניסיתי להיזכר איך עיניה הירוקות נראות, איך השיער הארוך שלה נפל על פניה והיא הסיטה אותו בעדינות, בירכיה הלבנות והכחושות, בכפות ידיה הקטנות, בצליל הצחוק הנעים שלה…
לפעמים שכחתי איך היא נראית למרות שעברו רק שלושה שבועות מאז שראיתי אותה, זה היה כאילו היא מים בכפות ידיי, חומקת מבין אצבעותיי מבלי יכולת לעשות שום דבר בקשר לזה, כשאני מנסה נואשות להיאחז בה.
"אתה מאוהב בה?" שמעתי את קולה של בת' חודר למחשבותיי.
לא עניתי.
בת' שתקה שוב והרגשתי אותה מביטה בי אבל לא החזרתי לה מבט והסתכלתי בעיקשות במסך. "ליאם…" לפתע קולה נהיה רך יותר, שקט, אינטימי.
הרמתי אליה את עיניי וראיתי אותה מישירה אליי מבט והיה בכך משהו שונה, המבט שלה היה רך ואולי גם…משתוקק?
לשנייה אחת ראיתי את עיניה בוחנות את שפתיי ואז היא קירבה את פניה אל שלי ונישקה אותי בעדינות. הייתי המום מדי כדי להגיב; זאת היתה בת' מרטין, החברה הכי טובה שלי מאז שאני זוכר את עצמי, זאת שהיתה משחקת איתי במשחקי פלייסטיישן בחדר, רוכבת איתי על אופניים ברחבי בשכונה בשעמום, מריצה איתי בדיחות והערות מרושעות על כל הילדים העשירים בבית ספר שלנו, זאת שהיתה מופיעה ללא התראה בבית שלנו ומנסה לבשל איתי ועם אימא שלי ללא הצלחה, סועדת איתנו כמעט פעמיים כול שבוע, זאת שהיתה איתי ותמכה בי כשאבא שלי נטש אותנו.
זאת בת'.
לאחר כמה רגעים ארוכים שבהם עיכלתי את מה שקורה, ניתקתי ממנה והתרחקתי. הבטתי בה המום, מבולבל, לא הבנתי מה קורה.
"בת'-" גמגמתי כמעט בבהלה.
היא הסתכלה עליי ולפתע נראתה נבוכה מאוד. "אני מצטערת…" היא אמרה והסיטה את פניה ממני.
"אני לא מבין-"
"זה טיפשי, אני לא יודעת למה עשיתי את זה…" היא מיהרה להגיד.
הבטן שלי התהפכה באי נוחות והזדקפתי במיטה ולא הצלחתי לדבר.
"תשכח מזה, זה היה מטומטם," בת' אמרה לי מיד והביטה בי במבט כמעט נואש.
"יש לך-" לא הצלחתי להוציא את המשפט מהפה. "יש לך רגשות כלפיי?"
"לא, מה פתאום-" היא גמגמה והסיטה את עיניה בפראות. ידעתי שהיא משקרת. לפתע הכול היה ברור, כול ההתנהגות שלה כלפי האנה וכלפי הקשר שלי איתה, כול הפעמים שיצאתי עם בחורות אחרות…הכול היה ברור, ברור מדי.
לפתע הרגשתי מטומטם מאוד.
"אני צריכה ללכת," היא אמרה וקמה מהמיטה. "אני לא יכולה להיות פה…" היא מלמלה ולפני שהצלחתי להוציא מילה מהפה, היא הסתלקה מהחדר.

בת' נעלמה לגמרי במהלך הימים הבאים. היא לא ענתה להודעות שלי ולא ענתה לי כשהתקשרתי אז הנחתי לה. לא ידעתי מה אני אמור להגיד לה כשאראה אותה, הכול היה מביך ומוזר עכשיו.
מה יקרה עכשיו איתנו? איך אני אמור להגיב לעובדה שלחברה הכי טובה שלי מגיל הילדות יש רגשות כלפיי?
כול העניין של בת' והאנה היה יותר מדי בשבילי, הרגשתי כמו איזה בחור בטלנובלה, שנאתי את זה, אז הרגשתי הקלה כשאריק סיפר לי על מסיבה שהיתה אמורה להיות באחד מבתי האחוות. רציתי להשתכר ולהשתחרר, רציתי לשכוח מהכול.
הגענו למסיבה שהיתה בשיאה בסביבות החצות. אני מצאתי לעצמי בירה והתחלתי מיד במלאכת השתייה. למרות שלא רציתי להודות בזה, מיד התחלתי לחפש את האנה בין כול האנשים השיכורים, הרוקדים והמסטולים. אריק נעלם בין האנשים והנחתי שהוא מצא לעצמו בחורה. אני מצאתי את עצמי לאחר שעה עומד ליד גרם המדרגות כשלילי, הבחורה הבלונדינית מהפאב, לידי.
"לא התקשרת אליי מאז," היא אמרה לי. לילי היתה יפה מאוד, היה לה גוף דק ושופע והיא אהבה לחשוף אותו.
"אני יודע," אמרתי. משום מה הרגשתי טינה כלפיה.
"היית עסוק?"
"לא במיוחד," ידעתי שאני מתנהג כמו אידיוט, כששתיתי זאת היתה אחת מתופעות הלוואי לכך.
"אז למה לא התקשרת אליי? יש לך חברה?" היא שאלה בקול מתגרה ונצמדה אליי.
"אין לי."
"איזה יופי לשמוע," היא חייכה. "אז מה דעתך לעלות לאחד מהחדרים להתבודד קצת מכולם?"
לרגע הסתכלתי עליה, מנסה להיזכר למה התעניינתי בה מלכתחילה בפאב, היא לא היתה הטיפוס שלי, לא המראה, לא דרך הלבוש שלה ולא צורת הדיבור. אף פעם לא התעניינתי בבנות זולות, וזה היה ברור ממרחקים שלילי היתה כזאת. למה התחלתי לפלרטט איתה? אולי זה היה הדרך שלי לקחת מרחק מהקשר ההולך ומעמיק עם האנה, להימנע מהרגשות הלא רצויים שהיא חוללה בי. אולי זה היה הדרך שלי להרוס את הכול.
בשעה שלילי המשיכה להיצמד אליי, הבחנתי לפתע מאחוריה מרחוק בהאנה שעמדה ליד הקיר ודיברה עם בחור עם רעמת תלתלים שחורים וצחקה. היא היתה לבושה בחצאית קצרה וכחולה עם חולצה צמודה לבנה ונעליים שטוחות, שיערה הכהה והארוך היה פזור על כתפיה.
השארתי את לילי מאחוריי מבלי לתת לה יחס והתקדמתי לעבר האנה שלא הבחינה בי עד שהייתי ממש מולה, מאחורי הבחור. עיניה פגשו בשלי והבעת פניה השתנתה מידית. הבחור הבחין במבטה והסתובב.
"היי," התעלמתי מהבחור והסתכלתי בהאנה.
"היי," היא החזירה.
"לא ראיתי אותך הרבה זמן," אמרתי.
"כן…" היא מלמלה והסיטה את עיניה ממני.
"תראה, אתה מפריע לנו," הבחור קטע אותנו. "אתה יכול לעוף מפה?"
"ג'ייק, תפסיק-" האנה אמרה.
"אפשר לדבר, האנה?" התעלמתי מג'ייק.
"היי, היא לא רוצה לדבר איתך, אתה לא מבין?" ג'ייק אמר בקול חד. "לך מפה." הוא לפתע הדף אותי.
בתנועה מהירה אחת תפסתי בדש החולצה היקרה שלו וחבטתי בפניו; הוא נהדף לאחור ונפל על השידה שהתנפצה תחתיו.
"ליאם!" האנה פלטה בקריאת תדהמה.
ג'ייק הזדקף חזרה והתנפל עליי, מפיל אותי אחורה על הרצפה, הוא חבט בפניי כשהוא גוהר מעליי. שמעתי את האנה צווחת וצועקת עלינו להפסיק. ג'ייק הכה אותי כמה פעמים בפנים לפני שהדפתי אותו מעליי וקפצתי מעליו והתחלתי להנחית עליו מכות ברצף.
שמעתי את המהומה סביבנו, אנשים צועקים בפחד ובקריאות עידוד, את המוזיקה הרועשת, אנשים שהתחילו להקיף אותנו, ואז מישהו תפס במותניי והדף אותי מג'ייק שגם אותו תפסו והרחיקו אותו ממני. ראיתי כמה אנשים מוציאים את ג'ייק מהבית בשעה שאני נהדפתי לכיוון בחצר האחורית.
איזו הפתעה.
הדפתי בכעס את האנשים שהחזיקו בי והם שחררו אותי. הרגשתי את כול הדם שהיה על פניי ומחיתי אותן; החתכים בפניי צרבו והדם מילא את פי בטעם מתכתי מלוח. ירקתי אותו מפי.
"מה לעזאזל הבעיה שלך?" לפתע האנה הופיעה. היא היתה נסערת וזועמת. אנשים מסביבנו הביטו בה בסקרנות אך היא התעלמה מהם.
"עכשיו את עם הג'ייק הזה? חזרת לצאת איתו?" יריתי לעברה בכעס. ידעתי שאני שיכור.
"מה?"
"בשנייה שהיתה לך הזדמנות רצת חזרה לאופציה הבטוחה, אה?" אמרתי לה. "אני בטוח שההורים שלך מתלהבים."
האנה הביטה בי בכעס, "זה אתה שדחית אותי! אין לך שום זכות להגיד לי דברים כאלה! אני יכולה לעשות מה שאני רוצה עם מי שאני רוצה!"
"כן ואני רואה שעברת הלאה מהר מאוד, כמה זמן לקח לך? שבוע? שבועיים?"
לפתע היא הנחיתה עליי סטירה; הרגשתי את הלחי שלי צורבת מהסטירה ומהחתכים שכיסו את פניי.
האנה הפנתה אליי את גבה בהתרסה וחזרה אל הבית. הלכתי אחריה. היא פילסה את דרכה בגסות בין האנשים ועזבה את הבית כשאני בעקבותיה.
"האנה, תעצרי-" קראתי אחריה כשהשארנו את המוזיקה הרועשת ואת כול האנשים מאחורינו. היינו מחוץ לבית, על הרחוב.
"תעזוב אותי-" קולה נשמע שבור. היא בוכה.
"לא התכוונתי לזה-"
"האנה," לפתע ג'ייק הופיע מכיוון הבית. פניו היו מכוסים גם בחתכים ועינו השמאלית נראתה פצועה וכחולה מעט. "בואי, אני אחזיר אותך הביתה." הוא אמר לה.
האנה הסתכלה עליו ולרגע נראתה מתלבטת, אבל אז היא הלכה אליו מבלי להביט בי.
"האנה-" קראתי אחריה אבל שניהם התחילו לצעוד בשביל הגישה לכיוון החניות. הלכתי אחריהם. "בואי רק נדבר," קראתי אחריה, מתנודד בעקבותיה בצעדים לא יציבים בשעה שהיא הלכה עם ג'ייק כשזרועו סביבה.
"תעזוב אותה כבר, יא דפוק!" ג'ייק קרא לעברי. "היא לא צריכה עלוב כמוך…"
"אתה לא תתחיל איתי-" התרתחתי.
האנה לא אמרה כלום. שניהם ניגשו למכונית הונדה כסופה יוקרתית כשאני עדיין בעקבותיהם. היא לא הרימה אליי את מבטה בשעה שניגשתי לחלונה.
"האנה, אני מצטער," אמרתי לה מבעד לחלון הסגור. "לא התכוונתי למה שאמרתי, אני דפוק."
ג'ייק נכנס למושב שלו והתניע את המכונית; האנה המשיכה בעקשנות להביט מולה ולא הסתכלה עליי בכלל. זה הכעיס אותי. דפקתי על החלון בחבטה רמה כשהיא המשיכה להתעלם ממני. היא קפצה בבהלה אך עדיין לא הביטה בי.
"האנה, תסתכלי עליי!" חבטתי שוב בחלון והמכונית בדיוק התחילה לזוז. ראיתי את ג'ייק שולח לי אצבע משולשת בשעה שהגביר מהירות ונסע משם עם האנה.
נוסע עם האנה שלי.