מציאות אחרת- פרק 14 (האנה)

שבועיים חלפו להן כשאני וליאם צמודים יותר מתמיד; הרגשתי איתו בנוח, כאילו אני יכולה לדבר על כל דבר מבלי שהוא ישפוט אותי, הרגשתי כאילו הוא מבין אותי, למרות שחייו היו שונים לגמרי משלי. אולי הרגשתי בנוח איתו בגלל שהוא כבר ראה אותי במצב הגרוע ביותר שלי כבר מספר פעמים כשהייתי שיכורה והוא לא נמלט על נפשו, אולי זה נתן לי לחשוב שהוא לא חושב שאני בחורה מתוסבכת מדי שצריך לברוח ממנה כמה שיותר מהר כדי לא להיגרר לבעיות שלה, אולי זה נתן לי להירגע בנוכחותו, ולתת לו להכיר אותי בדיוק כמו שאני. זה היה מוזר אבל הוא ידע עליי יותר מאשר אף אחד אחר, אף פעם לא נחשפתי באופן כזה לבן אדם אחר, זאת היתה הרגשת פגיעות מפחידה אך משחררת.
הזמן חלף לאיטו ורוב הפעמים שכחתי מהעובדה שאף פעם לא הגדרנו את הקשר בינינו כמערכת יחסים אמיתית, שכחתי מהעובדה שליאם לא רצה להתחייב, הרגשתי כאילו הוא באמת איתי ורק איתי, כאילו הוא לא מעוניין באף אחת אחרת חוץ ממני.
עד שהמציאות נחתה עליי בסטירה מצלצלת ביום רביעי בלילה כשהופעתי בפאב שבו הוא עבד וראיתי אותו מפלרטט בבוטות עם בחורה יפה, גבוהה עם שיער בלונדיני ארוך ושמלת מיני חושפנית.
הרגשתי כאילו שפכו עליי דלי של מים קרים כקרח, לרגע אחד עמדתי שם ובהיתי בהם מבלי יכולת לזוז; ליאם נשען על הבר ופניו היו במרחק של רק כמה סנטימטרים משלה, הוא חייך אליה בפלרטטניות ולחש לה משהו באוזן. היא צחקקה והסיטה את שיערה הארוך מפניה.
הרגשתי את הדם מציף לי את הפנים וידיי נקמצו לאגרופים, ובדיוק באותו רגע ליאם הסיט את עיניו מהבחורה ופגש בעיניי. לרגע לא חשבתי על העובדה שאני עומדת כמה מטרים מהם בידיים קמוצות לאגרופים ובוהה בהם, לא ידעתי איך להגיב ומה להגיד, רק עמדתי שם והחזרתי לליאם מבט. אבל לאחר כמה שניות שבהן אני וליאם רק לטשנו זו בזו מבטים, התעשתי וחייכתי.
זה היה יותר עווית של הפנים מאשר חיוך אמיתי אבל הייתי מרוצה מזה שהצלחתי לעשות גם את זה.
ראיתי את ליאם אומר משהו לבחורה ונע לכיווני. ניגשתי אל הבר גם.
"היי," אמרתי.
"היי, מה את עושה פה?" הוא שאל.
האמת היתה שרציתי להפתיע אותו, במציאות קרה ההפך. "סתם הייתי בסביבה ונכנסתי," שיקרתי. רציתי להיראות כרגיל, כאילו מה שראיתי לא הפריע לי כלל וכלל, לא רציתי להראות לו עד כמה זה טרטר אותי, אבל נראה שלא הצלחתי במשימה כי ליאם אמר,
"זה בסדר מצדך, כן? זוכרת שאנחנו לא-"
"אני זוכרת," קטעתי אותו.
ליאם תקע בי מבט ארוך ורציתי לבעוט בו. היה לי דחף עז לבעוט בו.
"טוב, אז אני אשאיר אותך לבד עם…זאת," אמרתי לו. "לא אפריע לך…"
"את לא מפריעה,"
"זה די ברור שכן, נתראה אחר כך." אמרתי
"האנה-"
הפניתי לו את הגב מבלי להגיב ויצאתי מהפאב.
ידעתי שאני יוצאת מלודרמטית וקנאית וזה בדיוק מה שהוא לא רצה כשנכנס איתי לקשר, אבל לא יכולתי שלא. לא יכולתי להמשיך להביט בו יותר. הרגשתי כאילו הוא בגד בי, למרות שהוא לא עשה זאת, הרגשתי כאילו רימו אותי למרות שזה לא באמת קרה.
ידעתי למה אני נכנסת, אני נרשמתי לעניין הזה.
לאחר שעזבתי, הלכתי למג. היא למדה בחדר שלה כשהגעתי; לאחר הריב שהיה לנו בספרייה, התנצלתי בפניה. ידעתי שהיא צדקה, לא רציתי להיות הבחורה הזאת שנוטשת הכול כדי להיות עם בחור, שלא אכפת לה משום דבר חוץ מהבחור שלה. לא התכוונתי להיות הבחורה הזאת.
ביליתי עם מג בהמשך הלילה; לא הצלחתי להפסיק לחשוב על ליאם ועל הבחורה הזאת, מה הם עושים עכשיו, עם כמה בנות ליאם היה מאז שאנחנו ביחד, אם ליאם אי פעם באמת התעניין בי כמו שדמיינתי לעצמי או שהוא רק רצה יזיזה. הראש שלי כאב מרוב שחשבתי בקדחתנות, לא הצלחתי להתמקד בדברים שמג סיפרה, לא רציתי לספר לה מה קרה כי היא מלכתחילה לא חשבה שאצליח לתפקד בקשר כזה ולא רציתי להראות לה שהיא צדקה. הרגשתי צורך עז לבכות שנתתי לליאם לפגוע בי בצורה כזאת, שנתתי לו להתקרב אליי ככה.
עזבתי את חדרה של מג לפנות בוקר וחזרתי למעונות בסביבות 3 בלילה ומצאתי את ליאם יושב על הרצפה מול הדלת ומחכה לי. לרגע עברה בי המחשבה להסתובב וללכת משם אבל אז הוא הרים את מבטו והבחין בי.
"היי," הוא נעמד.
"היי," אמרתי וידעתי שהקול שלי נשמע קריר. היתה שתיקה.
"ברחת מהפאב," הוא אמר לבסוף.
"לא ברחתי,"
"ברחת…"
"בסדר, אז ברחתי."
הוא שתק.
"מי זאת?" שאלתי את השאלה שהציקה לי כול הלילה.
"סתם מישהי," הוא ענה.
"בסדר…" אמרתי. ליאם עשה צעד לקראתי והתקרב.
"מצטער אם נפגעת…" הוא אמר.
"לא נפגעתי," עניתי מיד וידעתי עד כמה זה ברור שאני משקרת ושנאתי את זה.
"הרי הסכמנו-"
"אני יודעת מה הסכמנו." קטעתי אותו.
"אז למה-"
"אולי," קטעתי אותו בחדות שוב וכבשתי את פניי בתסכול מסוים. "אולי זה לא באמת מתאים לי. העניין הזה." אמרתי וסערת הרגשות שהתחוללה בי במהלך הלילה התפרץ בבת אחת.
"מה זאת אומרת?" הוא לא הבין.
"אני יודעת שאמרתי שאני יכולה להתמודד עם זה, להיות בקשר בלתי מחייב," אמרתי. "אבל מתברר שאני לא יכולה…"
"אז מה את אומרת בדיוק? שאת רוצה קשר רציני ובלעדי?" עיניו הכהות נצצו.
"אולי כן," אמרתי.
ליאם התרחק ממני מעט. "את יודעת שאני לא בחור כזה," הוא אמר.
"אני כן בחורה כזאת," אמרתי לו ברוגז.
ליאם שתק ורק תקע בי מבט.
"אני לא יכולה להיות עם מישהו שמזיין בחורות אחרות," אמרתי כשאף אחד לא דיבר. "אני לא יכולה להישאר באוויר בלי לדעת מה קורה."
"האנה, עד עכשיו הכול הלך מעולה בינינו." הוא אמר.
"היום זה פשוט הכה בי," אמרתי לו. "כול הקשר בלתי מחייב הזה. זה לא מתאים לי."
ליאם העביר את אצבעותיו בשיערו הבהיר והקצר והסיט את גופו הצידה; הוא השעין את כפות ידיו על הקיר והרכין את פניו.
"ליאם," אמרתי לאחר כמה רגעים שנמשכו כנצח. לא ידעתי אם להגיד את זה או לא, המילים היו על קצה לשוני וידעתי שזה הזמן הגרוע ביותר להגיד אותן אבל היה לי צורך להגיד אותן. "אני חושבת שאני מאוהבת בך…".
ליאם הרים את עיניו אליי, מופתע. הוא הביט בי ולא אמר דבר. הרגשתי את פניי מאדימים, את הבטן שלי מתהפכת בהרגשת מועקה אדירה, את הידיים שלי מזיעות ורועדות, וליאם לא אמר כלום.
הוא עמד והביט בי.
"לא הייתי צריכה להגיד את זה," אמרתי לבסוף. "אני מצטערת…"
"האנה-"
"עדיף שנסיים את זה פה," קטעתי אותו ופתחתי את דלת החדר במפתח, מסיטה את פניי ממנו. הדמעות חנקו את גרוני ולא ידעתי עוד כמה זמן אוכל לעצור אותן. "זה די ברור שזה לא יעבוד בינינו, אנחנו רוצים דברים שונים." אמרתי לו והסתכלתי עליו. "לילה טוב, ליאם."
לא נתתי לו זמן להגיב ורק סגרתי את הדלת. לא יכולתי להיות בנוכחותו יותר, זה הכאיב לי יותר מדי.
זה נגמר. הכול נגמר.