מציאות אחרת- פרק 11 (ליאם)

השעה היה עשרים דקות לחצות כשראיתי את האנה נכנסת לפאב; בדיוק מזגתי לזוג אנשים שישבו ליד הבר משקה כשהיא התיישבה ליד הבר בלי להרים אליי מבט. לא חשבתי שאני עומד לראות אותה בסוף השבוע הזה מאחר והיא חזרה הביתה לאיזו ארוחה שאורגן לאחותה. זה היה ערב קריוקי בפאב והיתה אישה על הבמה ששרה שיר אהבה לבן זוג שלה שישב במרחק כמה כיסאות ממנה וצחק בקול רם לשמע הזיופים בקולה. ראיתי את האנה מביטה באישה כשניגשתי אליה.
"לא חשבתי שאני עומד לראות אותך בסופ"ש הזה," אמרתי לה. היא לבשה ג'ינס כהה וחולצה צמודה שחורה שמעליה היה סריג לבן בהיר, ראיתי שהיא כמעט ולא מאופרת ופניה נראו עייפות. או אולי עצובות?
"את בסדר?" הוספתי כשהיא הביטה בי.
"אני מעולה!" היא הפטירה לעברי. "תן לי וודקה, והרבה ממנו." היא אמרה.
"אני לרשותך…" הצדעתי לה ומזגתי לה לכוסית, שאותה היא מיד הרימה ושתתה בבת אחת.
"השיר הזה מוקדש לחברה שלי שעומדת להתחתן עוד שבוע," נשמעה קולה של בחורה מהרמקולים על הבמה. התחיל להתנגן השיר Cyndi Lauper Girls Just Want To Have Fun.
מזגתי עוד כוסית להאנה וניגשתי לאנשים אחרים כשאני ממשיך להציץ בה כול פעם; האנה לא נראתה טוב, היה משהו שונה בהבעת פניה ובתנועות הגוף שלה. זה היה כאילו היא במצוקה. זה היה ברור שקרה משהו בבית שלה עם משפחתה ולא נראה שהיא רוצה לדבר על זה.
האנה המשיכה לשתות ברצף בשעה שאני המשכתי לעבוד; רציתי לדבר איתה, לברר מה קרה, לדעת אם היא בסדר אבל לא היה לי זמן ולא נראה שגם היא רוצה לדבר. נראה היה שהיא רק רוצה לשתות. בת' שישבה בפינת הבר מאז שהאנה הגיעה, הסתכלה עליה ואמרה לי לאחר שעה, "החברה שלך לא נראית טוב…"
לא עניתי לה ונתתי להערה הזאת להישאר באוויר. בת' הסתלקה בשעה אחת כשהפאב עדיין היה מלא עד אפס מקום, לא היה לי זמן לנשום והייתי אמור לעבוד עד שלוש. האנה הדאיגה אותי, היא נראתה שיכורה מאוד והתחילה לשוחח עם אנשים זרים; המשכתי לשים עליה עין במהלך הלילה בשעה שהיא קמה ורקדה, התיישבה בשולחן של חבורת זרים והמשיכה לשתות איתם, עלתה על הבמה שיכורה ושרה שיר בזיופים איומים ואז חזרה לשבת ליד הבר לידי.
"אני תכף מסיים לעבוד, בסדר?" אמרתי לה.
"תיקח את הזמן ותביא לי עוד וודקה," היא ענתה לי בחיוך גדול.
עיניה נראות מזוגגות ולא ממוקדות. "נראה לי ששתית מספיק…" חייכתי אליה חיוך עקום.
"אל תהיה מבאס!" היא אמרה לי.
לא מזגתי לה עוד כוסית והלכתי למנהל שלי כדי להגיד לו שסיימתי לעבוד אחרי שהמחליף שלי הגיע. לקחתי את האנה בזרוע וכרכתי אותה סביבי ויצאנו מהפאב כשהיא מנופפת וצועקת דברי פרידה לחבורה הזרה שישבה איתה בשולחן בשעה הקודמת.
"הרחוב מסתובב," האנה אמרה לי וצחקקה. "הוא אמור להסתובב ככה?"
הרחוב היה שומם וחשוך מעט, כמעט ולא היו אנשים ברחוב בשעה שצעדנו במדרכה. האנה שחררה את האחיזה שלה בי, התנודדה וכמעט נפלה על האדמה, אבל תפסתי אותה מיד לפני שהשתטחה על המדרכה.
"אופס…" היא מלמלה ושוב צחקקה.
"פשוט תחזיקי בי," אמרתי לה והידקתי אותה אליי.
"זה נשמע כמו הצעה מגונה…" היא אמרה לי וחייכה.
"אם זאת היתה הצעה מגונה, היית יודעת זאת." אמרתי.
האנה צחקה והרחתי את ריח האלכוהול החריף בהבל פיה; היא כרכה את זרועותיה סביבי ונשקה לי על הלחי. "אתה כול כך מתוק-" היא אמרה בחיוך ואז נישקה אותי.
"ואת מאוד שיכורה…" אמרתי לה כשניתקה ממני.
"עדיף להיות שיכורה מאשר להיות פיכחת," היא ענתה. "העולם הרבה יותר יפה ככה."
הבטתי בעיניה הירוקות העצובות ותהיתי מה קרה. "זה מאוד עצוב לחשוב ככה…" אמרתי לה.
היא נחרה בבוז וניתקה ממני שוב; לפתע היא נראתה נרגזת. היא התחילה להתנודד במורד הרחוב. "אני בן אדם פתטי, מה אני אגיד לך?" היא אמרה בקול רם.
"לא אמרתי שאת פתטית…"
"אבל לזה בעצם התכוונת," היא ירתה לעברי. "האנה לואיס, ילדה מפונקת ופתטית שכול ערב משתכרת כדי לברוח מהבעיות שלה, כמה עצוב, כמה פתטי, כמה עלוב."
"האנה-"
"נמאס לי מכולם!" היא קראה בקול רם והסתובבה בחדות להביט בי. "תעזבו אותי במנוחה! אני אעשה מה שבא לי, אני אשתכר כמה שבא לי, אני אלך לכמה מסיבות שאני רוצה, אני אצא עם מי שאני רוצה, אזדיין עם מי שאני רוצה ואכשל במה שאני רוצה! אף אחד לא יגיד לי מה לעשות!"
הסתכלתי עליה ולא עניתי.
"כולם חושבים שהם חכמים גדולים," היא המשיכה. "אני הילדה הטיפשה שלא מבינה מהחיים שלה, הילדה שצריך לכוון, שצריך לתכנן בשבילה ולבנות עבורה עתיד. מי ביקש בכלל את העולם הזה? מי לעזאזל אמר שאני רוצה את זה בכלל?!"
האנה שעמדה ליד מכונית טויוטה שחורה, הסתובבה לעברה ובעטה בה בחוזקה. "שכולם יזדיינו! שכולם ילכו לעזאזל!", היא בעטה בה שוב.
"האנה, תפסיקי-" מיהרתי לעברה והרחקתי אותה מהמכונית לפני שהאזעקה שלה יעיר את כול הרחוב. האנה לפתע התכופפה להרים אבן בגודל של תפוח והיא זרקה אותה על השמשה של המכונית וניפצה אותה.
"חרא-" מלמלתי כשהאזעקה של המכונית התחילה לזמר בכול הרחוב. תפסתי בידה של האנה שהתחילה לצחוק וגררתי אותה בריצה למכונית שלי שחנתה בהמשך הרחוב והסתלקנו משם.
"זה היה כיף!" היא אמרה כשישבנו במכונית ונסענו.
"האנה, מה קרה לך?" הסתכלתי עליה. "קרה משהו בבית?"
היא השעינה את ראשה על גב המושב והחזירה אליי מבט לא ברור שלא הצלחתי לפענח; לרגע היא בהתה בי בדממה כאילו היא תוהה אם לדבר איתי, ואז היא הסיטה את מבטה.
"בא לי לעשות את זה עוד הפעם…" היא אמרה לבסוף, מתעלמת מהשאלה שלי.
הסתכלתי עליה בשעה שהיא בהתה דרך חלון המכונית ברחובות השקטים והדוממים.
"את רוצה לנפץ דברים?" שאלתי אותה.
"לנפץ, לשבור, לרסק!" היא ענתה.
עצרתי ליד אחד הקיוסקים בעיר והשארתי את האנה באוטו בשעה שנכנסתי אליו וחזרתי למכונית לאחר כמה דקות עם חבילה של בקבוקי שתייה קלה מזכוכית.
"מה אנחנו עושים?" האנה שאלה אותי כשהתיישבתי חזרה במושב של הנהג.
"את תראי…"
נסעתי בתוך רחובות העיר, חולף על פני עסקים שפתוחים 24 שעות ביממה ואנשים שהתהלכו ברחובות בחוסר מעש או עם אנשים אחרים, ונסעתי לצד הפחות הומה של העיר, הצד היותר נטוש והיותר מוזנח. הרחובות בצד הזה של העיר היו חשוכים יותר, אורות הכביש היו עמומים ופחותים יותר, הכבישים היו סדוקים וגמורים למחצה, לא היו הרבה עסקים באזור הזה וגם אלה שהיו פתוחים, נראו מבודדים ומוזנחים.
"לא הייתי פה אף פעם…" האנה אמרה בעודה מביטה דרך החלון ובוחנת את הרחובות.
נסעתי לעבר אחד ממגרשי החנייה הישנים והמלוכלכים שהיה דומם לגמרי בשעה הזאת וחניתי בה. יצאתי מהמכונית והוצאתי את חבילת המשקאות שקניתי ממטען המכונית בשעה שהאנה יצאה אחריי מהאוטו. האנה הסתכלה עליי בשעה שהנחתי את החבילה על האדמה מולה ואמרתי, "הנה…"
היא הביטה בי. "מה?" היא לא הבינה.
"יש לך קיר מולך, בקבוקים לרשותך, תשברי כמה שבא לך."
האנה הביטה בקיר הבניין מולה ואז החזירה את עיניה לבקבוקים ואז הסתכלה עליי. היא חייכה אליי, התכופפה להרים בקבוק אחד ואז היא הסתכלה על הקיר מולה; היא לקחה תנופה בידה ואז זרקה בעוצמה את הבקבוק על הקיר. הבקבוק התנפץ בקול התרסקות שהדהד במגרש החנייה השומם.
האנה צחקה.
היא הרימה עוד בקבוק אחד ושוב ריסקה אותו בעוצמה על הקיר; היא צחקקה וקיפצה במקום בהתרגשות.
"הם רוצים לנהל לי את החיים?" היא אמרה בשעה שהיא ניפצה עוד בקבוק. "אז שיילכו להזדיין!"
"הם חושבים שאני ילדה מטומטמת שלא מבינה מהחיים שלה? שאני לא יודעת מה אני רוצה? אז שילכו לעזאזל!"
היא ניפצה בקבוק אחרי בקבוק. האנה נראתה מלאת אדרנלין, נסערת ונרעשת; פניה נראו נחושות ותנועות גופה הביעו סערת רגשות אדירה שהתחוללה בתוכה. הנחתי לה לנפץ בקבוק אחר בקבוק בשעה שהיא מדברת לאוויר בהתרגשות ובכעס, הנחתי לה לשפוך את ליבה כשאני עומד שם ולא אומר מילה.
"היא אומרת שהיא מתביישת בי?" היא המשיכה כשבידה הבקבוק האחרון שנשארה בחבילה. "שאני האכזבה הכי גדולה של החיים שלה?" היא הסתכלה על הקיר מולה בעיניה הירוקות שנצצו בבוהק אורות הרחוב. "אני אראה לה בדיוק מה זה אכזבה אמיתית-" היא זרקה בחוזקה את הבקבוק האחרון על הקיר שהתנפץ והתפורר על האדמה.
האנה נשארה מתבוננת בקיר מולה, דוממת וקפואה; הרחוב היה שקט לגמרי עכשיו בלי קולות ההתנפצות של הבקבוקים. לא היו שום מכוניות בכביש וכול הבתים מסביב היו חשוכים ומחוסרי תנועה.
"אני שונאת אותה…" היא אמרה, יותר לעצמה מאשר לי. היא לא הביטה בי. "אני שונאת אותה כול כך…"
התקרבתי אליה והיא הסתובבה באיטיות לעברי.
"אני כול כך מתוסבכת," היא צחקה צחוק מריר וראיתי שדמעות הרטיבו לה את הפנים. "אתה בטח רוצה לברוח מפה…" היא אמרה לי.
"אני אוהב בחורות מתוסבכות," אמרתי לה והיא צחקקה מעט מבעד לדמעות. היא התקרבה אליי ושמתי את ידיי על מותניה. היא הרכינה את ראשה על כתפיי ונתנה לי לחבק אותה.
"אתה חושב שאפשר לשנוא את אימא שלך?" שמעתי אותה שואלת כשראשה עדיין על כתפי.
"אני לא יודע…" עניתי.
היא שתקה לכמה רגעים. "הלוואי והייתי חיה חיים אחרים," היא אמרה. "הלוואי והייתי נולדת במציאות אחרת לגמרי…".