מציאות אחרת- פרק 10 (האנה)

לא תכננתי לחזור הביתה בסוף השבוע. אני לא חוזרת הביתה בסופי שבוע אלא אם כן אני חייבת, והשבוע הייתי חייבת. אימא שלי ארגנה ארוחת ערב עם ג'ף וג'וליה בשל חזרתם מירח הדבש והכריחה אותי לחזור הביתה כדי להשתתף בה.
תודה לאל, הוריו של ג'ף לא היו כלולים בארוחה הזאת.
בשעה שישבנו בסלון ו"המבוגרים" שתו משקאות לפני הארוחה, נשמע צלצול בפעמון. אימא שלי לא נראתה מופתעת. שמעתי את צעדיה של המשרתת שניגשה לדלת הכניסה והכניסה את מי שהיה בדלת לסלון.
זה היה ג'ייק והוריו, אדוארד וג'יליאן גולד.
הבטן שלי התהפכה באי נעימות. ג'ייק איתר אותי מיד וחייך אליי. לא חייכתי חזרה. כול מי שהיה בסלון קם לקראתם ובירך אותם בעליזות בשעה שג'ייק ניגש אליי ונשק לי בעדינות על הלחי.
"לא ידעתי שאתה אמור לבוא," אמרתי לו.
"אימא שלך הזמינה אותנו," ג'ייק ענה.
"כן, ברור שהזמנתי אתכם," אימא שלי קראה בחיוך גדול. "אתם תמיד מוזמנים לבית שלנו."
"חשבתי שזה ארוחה לכבוד החזרה של ג'ף וג'וליה מירח הדבש," אמרתי.
"בעיקרון כן," אימא שלי ענתה. "אבל תמיד יש מקום להתעדכן עם ידידים ותיקים." היא חייכה להוריו של ג'ייק.
"אוי ברברה, תמיד מהנה לראות אותך," ג'יליאן חייכה אל אימי. "ורציתי גם לראות את ג'וליה וג'ף לאחר ירח הדבש. איך היה, ילדים?" נהניתם באירופה?" היא שאלה את אחותי ואת ג'ף בקול נרגש.
"אל תדאגי," אמרתי לה. "הם עשו הרבה סקס בירח הדבש…"
"האנה!"
"לעזאזל, האנה!"
ראיתי את אבא שלי מצודד אליי מבט נרגז אך הוא לא הגיב.
"אני מצטערת, ג'יליאן," אימא שלי הביטה בה. "לפעמים אני בטוחה שיש לה תסמונת טורט…" היא העיפה בי מבט קר.
"זה בסדר, זה בסדר," ג'יליאן חייכה. "זה מקסים בעיניי."
זה היה ברור לכולם שהיא משקרת. שתקתי ונתתי לאימא שלי לעבור נושא בהינד עפעף בשעה שג'ייק התחיל לספר לי מה קרה עם המרצה שלו מוקדם יותר באותו יום.
לאחר כמה דקות נכנסנו לחדר האוכל ואימא שלי סידרה את העניין כך שייצא שאשב ליד ג'ייק. ג'ייק נראה נרגש ושמח במיוחד.
ג'וליה וג'ף סיפרו על הטיול שלהם באירופה, על בתי המלון המפוארים והמדהימים שהם שהו בהם, על המקומות שהם ביקרו בהם, על כול מתנות החתונה שציפו להם בבית החדש שלהם ישר כשחזרו הביתה וג'וליה הוסיפה בקול מתלונן ומתחנחן שעכשיו היא צריכה לשבת ולכתוב מכתבי תודה לכולם ושזה ייקח זמן נכבד מלוח הזמנים הצפוף שלה. אני ישבתי בכיסא שלי ופוררתי בחוסר עניין את האוכל שלי.
"מה עם הבית?"ג'יליאן שאלה אותה. "הכול מוכן שם? כול הרהיטים?"
"לא!" ג'וליה ענתה. "אני גם צריכה להתחיל לעצב את כול הבית! בכוונה השארתי את זה לאחר החתונה כי הייתי כול כך לחוצה ועמוסה לפני זה."
"כמובן שהיית," ג'יליאן אמרה לה בהזדהות. "אני זוכרת שכשאני התחתנתי, בקושי היה לי זמן לנשום! היו כול כך הרבה דברים שצריך היה לסדר ולדאוג להם…"
הנשים גלשו לנושא החתונה בשעה שהגברים דיברו על עסקים בפינת השולחן, וג'ייק המשיך לנסות לפתח איתי שיחה קלילה על נושאים שטחיים כמו מבחנים, מעונות ומסיבות, והוא אף השחיל את מג ושאל עליה, משהו שהוא לעולם לא עשה כשיצאנו ביחד.
"אז האנה," ג'יליאן פנתה אליי לאחר זמן מה. "איך הכול באוניברסיטה?"
"בסדר גמור," עניתי. לג'יליאן גולד היו פנים נעימות ומנומסות והיא היתה דומה מאוד לג'ייק.
"ג'ייק תמיד מספר לנו שהקורסים שם מאוד קשים," היא המשיכה. "יש לכם קורסים ביחד?"
"יש לנו שניים ביחד," אמרתי.
"זה מאוד טוב ללמוד ביחד. זה עוזר לקלוט יותר טוב את החומר."
"אקח את זה בחשבון…"
"הבנתי שיש יריד בעיר בחודשים הקרובים," ג'יליאן אמרה.
"הדברים האלה גורמים לי לחלחלה," אימא שלי אמרה. "המקומות הומים מדי, יש אנשים בכול פינה, זה כול כך ברברי…"
"זה לילדים כמובן," ג'יליאן צחקקה. "אתם צריכים ללכת ביחד," היא הסתכלה עליי ועל ג'ייק. "צריך להתאוורר קצת מהלימודים, לרוקן את הראש וליהנות."
"היא צודקת לגמרי," אימא שלי אמרה. "תצאו ביחד ותיהנו."
"לי אין בעיה," ג'ייק אמר והביט בי בחיוך.
הסתכלתי על ג'יליאן, אימי וג'ייק שציפו לתשובה ממני ובעבעתי בכעס. זה היה ברור כשמש מה הם עושים פה וזה הרתיח אותי.
"לא נראה לי…" אמרתי, מנסה בכול כוחי להישאר מנומסת.
"למה לא?" אימא שלי קטעה אותי. "זה יעשה לך טוב לצאת וליהנות! בזמן האחרון היא עצבנית כול הזמן," היא פנתה לג'יליאן ואמרה לה. "זה כבר בלתי נסבל."
"היא כמו ילדה מפונקת שרוצה תשומת לב…" ג'וליה אמרה ולגמה מהיין שלה.
"היא צעירה," ג'יליאן אמרה. "לכול אחד יש את השלבים האלה. צריך להיות סבלני."
"אני מנסה להיות סבלנית אבל זה קשה," אימא שלי ענתה. "מעולם לא היו לי בעיות כאלה עם ג'וליה!"
"כול אחת שונה," ג'יליאן נפנפה בידה לביטול. "צריך רק לכוון אותם לכיוון הנכון אם הם מאבדים את הדרך. הם ילדים, הם לא יודעים מה טוב בשבילם…"
חשקתי את שיניי ושתקתי. בערתי מבפנים; רציתי לצרוח ולזרוק את הצלחת שלי, רציתי להפוך את השולחן ולגרום לכולם לשים לב, רציתי לצעוק על ג'ייק שיעזוב אותי במנוחה, רציתי לדרוש מאימי ומג'יליאן שיפסיקו להגיד לי מה לעשות ושאני לא בובה ושהן לא יכולות להחליט בשבילי אם אני עומדת לצאת עם ג'ייק או לא, אבל שתקתי.
ישבתי שם ושתקתי, מביטה בכול האנשים האלה מדברים עליי כאילו אני לא שם, מחליטים בשבילי מה לעשות כאילו אני לא יושבת לידם ומקשיבה להם, מסתכלים עליי כאילו אני אוויר שמתבזבז בתוך הכיסא, כאילו אני כלום…

לאחר שכולם עזבו את הבית, נשארתי יושבת בסלון בשעה שאבי נכנס חזרה למשרדו. אימא שלי נכנסה אחריי לסלון והתיישבה בכורסה מולי.
"אני חושבת שארוחת הערב היתה מאוד נחמדה, את לא חושבת?" היא הביטה בי.
"כשאת אומרת נחמדה, את מתכוונת למניפולטיבית וברורה עד כאב? אם כן, אז כן, היא היתה מאוד נחמדה," עניתי לה בקרירות.
היא גלגלה את עיניה. "את עומדת לעשות סצינה דרמטית עכשיו? כי אני מאוד עייפה…" היא אמרה לי בהתנשאות מסוימת.
"תעשי לי טובה," יריתי לעברה ברוגז. "אני נראית לך ילדה בת 12 שתוכלי לתמרן כול כך בקלות? להזמין את ג'ייק וההורים שלו לארוחה? להושיב אותו לידי בכוונה? לשמוע אותך ואת אימא שלו ממש מכריחים אותנו לצאת ביחד לבלות? לדחוק אותנו לחצר כדי שנתבודד אחרי הארוחה כדי ש'המבוגרים יישארו לבד ושהצעירים יוכלו לדבר בחופשיות'? את צוחקת עליי?"
"האנה, את ממש מגזימה," היא אמרה לי באנחה. "כמו תמיד, את עושה דרמה מכול דבר קטן."
"אימא, אני לא עומדת לחזור לג'ייק, ופה נגמר העניין."
"למה לא?" היא הביטה בי. "בגלל שאני ואבא שלך תומכים בעניין ורוצים בזה? כי את בכוונה רוצה לבוא נגדנו? מה רע בג'ייק? היית איתו כמה חודשים טובים ונראית מאוד מרוצה והוא ילד טוב ויפה ממשפחה מעולה! אנחנו רק רוצים בטובתך!"
נחרתי בבוז.
"האנה, את כבר לא ילדה קטנה! את צריכה להתחיל להתנהג כבוגרת! את עוד מעט תתחילי את החיים האמיתיים ואת צריכה לחשוב על העתיד שלך וג'ייק הוא טוב בשבילך. אבא שלו נכנס לשותפות עם אבא שלך והקשר ביניכם יכול רק לחזק את השותפות ביניהם ואת העסקים."
בהיתי בה בשקט. "אז זה העניין? בגלל זה אתן מתעקשות כול כך? כי אבא בעסקים איתו?"
"זה רק חלק מהעניין," אימא שלי ענתה בהטעמה. "אל תתנהגי בילדותיות, תחשבי בהגיון ותביני שהקשר הזה יכול להועיל גם לך. את עוד מעט תתחילי לעבוד עם אבא שלך, את צריכה להפסיק עם השטויות שלך ועם המרדנות המרגיזה הזאת!"
שתקתי.
"כבר עברת את כול הגבולות ואני כבר לא יכולה לסבול את השטויות שאת עושה וכמה צער את מביאה לי ולאבא שלך! ג'וליה מעולם לא התנהגה כך ואני כבר לא יודעת מה לעשות איתך!"
"אני לא ג'וליה!" אמרתי לה.
"ג'וליה עכשיו עומדת להתחיל ללמוד לתואר שני, ומה איתך? מה התכניות שלך לעתיד?" אימא הביטה בי.
הסטתי את עיניי ממני והתרכזתי ברגליי. "אני לא יודעת…" אמרתי.
"וזה בדיוק העניין!" היא אמרה לי. "כול מה שאני מנסה לעשות פה זה בשבילך!"
"זה לא בשבילי, זה בשבילך!" אמרתי בכעס. "שאת תמשיכי לחיות טוב! כול מה שאת עושה משרת את הצרכים שלך, לא שלי!"
"האנה, את כול כך לא בוגרת! ומה את עושה בחיים שלך שמשרת את הצרכים שלך לעתיד? אני חושבת על העתיד שלך כי את לא חושבת! אני מנסה לבנות לך עתיד טוב כי את מתנהגת בצורה כול כך טיפשית כרגע שאת אפילו לא מבינה את זה! את יודעת שהדיקן התקשר אליי מהאוניברסיטה שלך כדי להודיע לי שאת נכשלת בקורס?"
הסתכלתי עליה המומה; הדיקן התקשר אליה? למה שהדיקן בכבודו ובעצמו יתקשר לאימא שלי כדי להודיע לה שאני נכשלת?
זאת שוב היתה ההוכחה החותכת עד כמה אימא שלי היתה מקושרת ומיוחסת.
"למה את נכשלת בקורס, האנה? איך לעזאזל את נכשלת?" אימא נראתה רותחת מכעס. "בזמן שאת משתכרת ומבלה את הזמן שלך במסיבות חסרות תועלת, את זורקת את העתיד שלך לפח!"
שתקתי.
"אני כבר לא יודעת מה לעשות איתך, גם אבא לא," אימא אמרה לאחר כמה רגעים של שתיקה. "ג'וליה מעולם לא עשתה תעלולים כאלה. את מבישה אותנו, האנה, את מבינה את זה? את האכזבה הכי גדולה שיש לי בחיים."
הסתכלתי עליה והדמעות היו חנוקות בגרוני. לא עמדתי לתת לה את הסיפוק בלראות אותי בוכה; אימא שלי החזירה לי מבט קר ולא מתפשר. אלה לא היו מילים שנאמרו בלהט הרגע, אימא שלי לא נראתה מתחרטת על המילים, אלה היו מילים שנאמרו אחרי הרבה זמן של עיכול והבנה, אחרי הרבה זמן שהיא עצרה את עצמה מלהגיד אותם בקול רם.
המילים האלה היו האמת שלה.
הסתובבתי והפניתי לה את גבי ועליתי חזרה לחדרי בצעדים שקולים וזהירים. לא רציתי להראות לה שהיא פגעה בי, לא רציתי להראות לה שהדמעות איימו להתפרץ בכול רגע, שקולי ייצא רועד ושבור. לא רציתי להראות לה שהיא שברה אותי.
לא עמדתי לתת לה לנצח אותי.