מציאות אחרת (סיפור חדש- פרק 1)

פקחתי את עיניי לאור השמש המסנוור שחדר דרך החלון הפתוח של חדרי. הראש שלי פעם בכאב צורם ומשכתי את הסדין שלי מעל הראש כדי להסתתר מאור היום. עצמתי את עיניי בחוזקה והסתובבתי לכיוון הקיר וחפרתי את פניי בכרית. החדר היה שקט והשותפה שלי, אליס, לא היתה באופק, תודה לאל. המשכתי לשכב במיטה למשך כמה דקות כשהראש שלי ממשיך לפעום בכאב.
לאחר רבע שעה הרגשתי בחילה והיה לי צורך להקיא אז גררתי את עצמי מהמיטה באיטיות והלכתי לשירותים שהיה במרחק של שני מטרים ממני; השתרעתי על הרצפה ודחפתי את פניי לאסלה. הריח המצחין מתוכו מיד גרם לי להקיא את כול האלכוהול שדחפתי לתוכי לילה לפני.
אני צריכה להפסיק לשתות.
שוב הקאתי.
המשכתי לשכב על רצפת השירותים למשך כמה דקות כשאני ממשיכה להקיא ואז כשהקיבה שלי התרוקנה לגמרי והרגשתי כמעט מיובשת לחלוטין, הזדקפתי חזרה בתנועות איטיות וחלשות ושטפתי את פניי בכיור.
הסתכלתי במראה וראיתי שהאיפור שלי נמרח לחלוטין על פניי, השיער שלי היה פרוע והזדקר לכול הכיוונים ועיניי היו אדומות ונפוחות; נראיתי כמו מישהי מסרט אימה.
צחצחתי את שיניי כששמעתי דפיקה בדלת.
"האנה, תפתחי את הדלת!"
זה היה ג'ייק.
שטפתי את פי והלכתי לפתוח לו את הדלת.
"איפה היית כול הלילה?" הוא נכנס אל החדר בתקיפות והביט בי במבט מאשים בשעה שאני נשכבתי חזרה במיטה; עדיין היו לי בחילות והראש שלי הסתובב.
"אל תצעק," אמרתי לו ועצמתי את עיניי.
"את שיכורה?" הוא שאל.
"הייתי," עניתי לו. "לצערי, כבר לא…"
"איפה היית כול הלילה?" הוא שאל שוב. "חיפשתי אותך בכול מקום!"
"זה לא עניינך," עניתי לו מבלי לפקוח את עיניי.
"בילית את הלילה עם מישהו?"
"זה לא עניינך,"
"האנה, אל תעצבני אותי!"
"תפסיק לצעוק!"
"אז תעני לי!"
"ג'ייק, אתה כבר לא החבר שלי," אמרתי לו בכעס ועכשיו פקחתי את עיניי כדי להביט בו. "אני יכולה לעשות מה שבא עם מי שבא לי ולך אין שום זכות לדעת על זה או לשאול על זה!"
"זה ברנדון דיק, נכון? היית איתו, נכון?"
נאנחתי והסתובבתי לצד השני ברוגז מבלי לענות.
"את לא יכולה לזרוק אותי יום אחד ולצפות ממני להיעלם, האנה," הוא אמר לי. "זה לא עובד ככה…"
"למען האמת, זה בדיוק איך שזה עובד!"
"אל תהיי טיפשה," הוא אמר. "אנחנו לומדים באותה מכללה, את עומדת להמשיך לראות אותי."
"אל תהיה כול כך בטוח…" מלמלתי לתוך הכרית שלי.
שמעתי את ג'ייק נאנח בעצבנות וממלמל משהו לעצמו ואז שמעתי את הדלת נסגרת.
הוא עזב. יופי.
נרדמתי חזרה כמעט מיד ולאחר שעה צלצול הפלאפון שלי העיר אותי.
"הלו?" עניתי בקול ישנוני. הראש שלי עדיין כאב.
"האנה, אני רוצה שתגידי לי שאת בדיוק מחוץ לדלת ועומדת להיכנס תוך כמה דקות," שמעתי את הקול של אימי מעבר השני של הקו.
"מה?" שאלתי בבלבול.
"עכשיו בדיוק מתקיים הבראנץ' לכבוד הכרזת האירוסין של אחותך הבכורה," אימא שלי הדגישה כול מילה. "ואת לא פה…"
לפתע הזדקפתי במיטה בתנועה מהירה.
לעזאזל.
"איפה את? אל תגידי לי שאת עדיין במעונות." אימא שלי אמרה בקול מאיים.
"מה פתאום," אמרתי לה בשעה שקמתי מהמיטה ומיד נכנסתי לשירותים כדי לשטוף שוב את הפנים. "אני בדיוק מגיעה למסעדה, רק התעכבתי בפקקים," שיקרתי לה.
לקחתי מיד מסרק והתחלתי לסרק את השיער במהירות.
"אז נראה אותך עוד חמש דקות," היא אמרה לי וניתקה את השיחה.
הלכתי לארון הבגדים שלי מיד, לקחתי את השמלה הראשונה שראיתי ומשכתי אותה על עצמי; אספתי את השיער שלי שעדיין הזדקר לכול הכיוונים וניסיתי ליישר אותה כמה שיותר. נעלתי נעלי בובה, שמתי על פניי משקפי שמש גדולים כדי להסתיר את העובדה שאני לא מאופרת ומיהרתי לצאת מהחדר.
הרחובות של העיר תמיד היו עמוסים במוניות ומיד מצאתי מונית אחת למזלי ונכנסתי לתוכו ואמרתי לנהג את הכתובת.
"כמה זמן זה ייקח?" שאלתי אותו בדחיפות.
"עשרים דקות בערך," הוא ענה.
חרא.
בשעה שישבתי במונית כשהרגליים שלי מקפצות בעצבנות, הבחנתי שהשמלה השחורה שלבשתי היתה מקומטת וניסיתי להחליק אותה באצבעותיי כמה שיותר; כמובן שזה היה כישלון מוחלט.
אימא שלי עמדה להרוג אותי.
הגעתי למסעדה לאחר חצי שעה ונכנסתי אליה מתנשמת. המקום היה עמוס בקרובי המשפחה שלי ובחברים קרובים של הוריי, אחותי ומשפחתו של החתן. כולם היו לבושים בתלבושות חצי רשמיות, חצי יומיומיות; הנשים לבשו שמלות אווריריות עם עקבים נמוכים והגברים לבשו חולצות מכופתרות עם מכנסיים מחויטים. כולם היו עם משקה ביד.
אימא שלי איתרה אותי מיד כשנכנסתי אל המסעדה והיא ניגשה אליי בצעד מהיר.
"את מאחרת בשעה וחצי," היא מלמלה אליי בשעה ששילבה את זרועה בזרועי והובילה אותי אל תוך המסעדה.
"מצטערת…" עניתי.
"ואת נראית איום ונורא!"
לא עניתי.
"מה זאת השמלה הזאת?" היא המשיכה למלמל אל תוך אוזני. "זה נראה כאילו הוצאת אותה מסל הכביסה ולבשת אותה!"
"היה לי לילה די ארוך," אמרתי לה בכנות.
"אני בטוחה שכן…" היא אמרה לי בקול קר ומיד התחילה להציג אותי בפני משפחתו של החתן המיועד של אחותי, ג'וליה.
שמו היה ג'ף אנדרסון והוא היה מושלם; שיער שחור ומבריק, שיניים ישרות ולבנות, חיוך יפה, בעל נימוסים כהלכה, מתלבש מעולה והכי חשוב, הוא היה עשיר.
אצל העשירים, כול מה שהיה חשוב יותר ממוניטין זה היה הכסף; גם אם חשבת שיש לך הכול, תמיד היה יכול להיות לך יותר.
יש לך אחוזה גדולה עם בריכה בחצר האחורית? אז לנו יש שני סוסים ומגרש טניס בבית הקיץ בכפר.
יש לך שני בתים שממוקמים בכפר ובחוף? אז לנו יש ארבעה בתים, בחוף, בכפר, במעלה העיר ובקתה מפוארת באספן אם בא לך סקי.
הכול היה עניין של הפגנת כוח ועושר, למי יש יותר ומי נראה יותר עשיר. אתה לא חייב להיות באמת בעל יותר הון, אתה פשוט צריך להיראות ככה.
הסתובבתי בין האנשים ובירכתי לשלום את קרובי המשפחה שלי בשעה שהראש שלי המשיך להתפוצץ מכאבים וניסיתי לא להקיא בצלחתם של האנשים מסביבי. בהזדמנות הראשונה, אמרתי לאחד המלצרים להביא לי אספירין והתחבאתי במסדרון שהוביל לשירותים. נשענתי על קיר המסדרון ועצמתי את עיניי, מנסה לשאוף ולנשוף חזרה ביציבות.
שנאתי את מג על כך שהוציאה אותי להשתכר בעיר. היא בטח ישנה עכשיו במיטתה, או אולי מקיאה את נשמתה כול הבוקר אם העולם מספיק הוגן כלפיי.
"את לא נראית כול כך טוב…"
שמעתי קול זר ופקחתי את עיניי. זה היה אחד המלצרים שראיתי מסתובב בין האנשים.
"בבקשה תגיד לי שהבאת לי את האספירין שביקשתי," מלמלתי בקול מתחנן.
"מצטער," הוא חייך והוציא סיגריה מכיס מכנסיו והדליק אותה.
היה לו חיוך יפה.
"אתה יכול לעשן פה?" הבטתי בו כשהוא נשען על הקיר מולי במרחק מה.
"רק אם לא תופסים אותי,"
שתקתי והסרתי את משקפי השמש שלי.
"זה החתונה של אחותך?" הוא שאל.
"כביכול,"
"ואת מגיעה עם האנגאובר למסיבת האירוסין שלה?" הוא הביט בי במבט משועשע.
"היי, תעשה לי טובה ואל תתחיל איתי עכשיו," אמרתי לו בעצבנות. "הראש שלי מתפוצץ, אני מתה להקיא, אימא שלי עצבנית עליי, אני נראית חרא וכול מה שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו זה המיטה שלי."
הוא שתק והרגשתי אותו תוקע בי מבט ארוך בשעה שהמשכתי לעמוד בעיניים עצומות.
"אני מצטערת," אמרתי לאחר כמה רגעים.
"על מה?"
הסתכלתי עליו; רק עכשיו הבחנתי שהוא היה בחור נאה. היה לו שיער חום בהיר קצר, עיניים כהות שהביטו בי בשעשוע מהול בסקרנות וגוף רזה אך חטוב.
"אני האנה," אמרתי לו.
הוא חייך ושאף מהסיגריה שלו. "ליאם," אמר.
"אפשר אחת?"
הוא הוציא סיגריה אחרת מהכיס שלו והדליק לי אותה.
"לא יבואו לחפש אותך בשעה שאת מתחבאת פה?" הוא שאל אותי.
"נראה לי שאימא שלי מעדיפה שאיעלם מהמסיבה," עניתי.
"את לא נראית רע כמו שאת חושבת," הוא אמר.
"אני אקח את זה כמחמאה…" אמרתי ושאפתי מהסיגריה. "אתה לומד באוניברסיטת גולדן?"
"כן,"
"אף פעם לא ראיתי אותך,"
"אנחנו כנראה מסתובבים בחוגים שונים…" הוא חייך מן חיוך שהביע יותר ממה שהוא אמר.
הוא התכוון בבירור לעובדה שאני עשירה והוא כנראה לא.
"אתה בשנה הראשונה שלך באוניברסיטה?"
"שנייה, ואת?"
"אני ראשונה…אתה גר במעונות?" שאלתי אותו.
"כן," הוא ענה. "ותני לי לנחש, את באחת האחוות…"
"ניחוש גרוע," אמרתי לו בהרמת גבה ושאפתי מהסיגריה.
הוא צחק קלות והניד בראשו מופתע קלות.
"אני לא בקטע של לחיות עם הרבה בנות בבית אחד עם חוקים ואם בית," אמרתי. "מספיק לי השותפה המטורפת שיש לי ואני לא צריכה עוד חוקים בחיים שלי-"
"אבל בטוח הציעו לך להצטרף," הוא אמר.
הוא צדק למרות שהיה לי לא נעים לאשר לו את זה; הוא נתן לי הרגשה שאני נערה עשירה ומפונקת עם ייחוס משפחתי שלא היה ניתן לעוררין.
"כן," עניתי לאחר כמה רגעים.
שתקנו ובחנתי אותו בשעה שהוא המשיך לעשן; הוא היה שעון על הקיר, נינוח וחסר כול דאגה, הוא הקרין מן אדישות מסוימת וביטחון עצמי גבוה, לא נראה שמפריע לו תוכן השיחה ולאיפה היא התחילה להוביל. למרות שלא נראה שהוא מזלזל בעובדה שאני עשירה או מנסה ללעוג לי או לאופן החיים שלי, קיבלתי את התחושה הברורה שהוא מדגיש את העובדה שאני לא כמוהו והוא לא כמוני וזה הפריע לי מאוד.
"האנה," לפתע קול חד קטע את מחשבותיי. זאת היתה אימא שלי שהופיעה בכניסת המסדרון; היא הביטה בי ואז בחנה את ליאם במבט קר.
"מי אתה?" היא ירתה לעברו.
"ליאם," הוא ענה. עיניה של אימי מיד בחנו את הסיגריה בין אצבעותיו.
"אתה אמור לעשן פה?" הוא הפטירה לעברו.
הוא לא ענה.
"אימא-"
"תחזור לעבודה לפני שאני אגרום לכך שיזרקו אותך מפה," היא אמרה לו ברוגז. "ואת," היא ירתה לעברי. "עוד מעט אחותך וג'ף ירימו כוסית. לא מספיק שאיחרת ובאת לפה נראית כמו מישהי שיצאה ממסיבת סמים, את גם מתחבאת מכולם בנוסף להכול?"
"הראש שלי כואב-"
"זה נראה כאילו אכפת לי?"
"לא ממש…" מלמלתי, יותר לעצמי מאשר אליה. ליאם חייך חיוך קטן לשמע התשובה שלי.
"וממתי לעזאזל את מעשנת?" היא המשיכה בקול כועס ואז נאנחה ונחרה בייאוש. "לא יודעת מה לעשות איתך כבר, באמת. זה לא פשוט לא ייאמן-" היא מלמלה מתחת לשפתה וגלגלה את עיניה.
הצצתי לעבר ליאם שקרץ אליי בקריצה קטנה וכמעט לא מורגשת.
"בואי ותשבי ליד השולחן!" היא הוסיפה לבסוף וסימנה לי לבוא אחריה.
כיביתי את הסיגריה יחד עם ליאם וזרקנו אותם לפח.
"היא נראית נחמדה, אימא שלך…" הוא אמר לי.
"אתה צריך לראות אותה כשיש לה יום רע…" אמרתי.
"זה לא נקרא יום רע?"
"מה פתאום," אמרתי לו. "היא במצב רוח ממש טוב עכשיו."
ליאם חייך בתשובה וחזרנו אל המסיבה ונפרדנו, כול אחד לדרכו. הוא המשיך למלצר ואני חזרתי אל המשפחה שלי ולקרובים, מנסה להקטין את עצמי כמה שיותר כדי שלא ישימו לב שאני שם.