רק חום

נינה מעולם לא האמינה שדווקא היום זה יקרה.
שדווקא היום תחווה את שברון הלב הכי גדול שחוותה איי פעם. ודווקא היום היא תחזור הבייתה עם ההרגשה הכי טובה בעולם.
אני חושבת שזה התחיל בחוג ציור.
היא הגיעה כרגיל, בגשם, רטובה עד שד עצמותייה. כרגיל היא שכחה את המטרייה בבית. כרגיל שכחה להביא את התיקייה עם העבודות. היא נכנסה אל הבית ונאנחה בקוליי קולות. הקור עצבן אותה. והיא חיכתה לרגע שהדף יגיד "אני מסכים" כאשר היא תבקש ממנו רשות להוציא עליו את כול הכאב, בכעס, והעצב, והצביעות שחוותה במהלך השבוע.
היא התחילה לעלות במדרגות המוארות באיטיות. היא הרגישה משום מה הרגשה מאוד לא נעימה עם העובדה שעכשיו תבוא ותדפוק על הדלת של המורה שלה. משום מה, למרות שהיא עשתה זאת כול שבוע, היא הרגישה כאילו הפעם זה לא בסדר. אבל היא ידעה שעם לא תכנס למקום מחומם היא תחלה עוד פעם. והיא ממש לא רצתה את זה. שיערה היה מסודר, נכון יותר מבולגן בתסרוקת כרה לא ישרה. מתחת למעיל שלה, אותו הורידה, ותלתה בכניסה לבניין, היה מעיל עור שחור עם קוצים כסופים שצצו פה ושם וחולצה לבנה עם ציור של גולגולת בצבעי הקשת עלייה כתוב "אין כמו אימא". אירוני לא? זה היה בניין של זקנים, מאוד נחמדים. מאלו שמחלקים עוגיות ותה לילדים מנוזלים. נינה גיחכה כחשבה על כך והסיטה של השיער הקצר והבהיר שלה אל מאחורי האוזן שלה. היא התכווצה קצת. היא הרגישה לא בסדר לצחוק ככה. למרות שהגשם הפסיק טיפה, היא הרגישה כמו סופת רעמים.
היא עלתה שלוש קומות וניגשה אל דלת צבעונית, שרובה קושטה בציורים מצחיקים של חתולים שמוצאים לשון. אבל לא חתולים אמיתיים. אלא חתולים כתומים וסגולים, שמוצאים לשונות, עייניהם ענקיות וסקרניות. לכול חתול אישיות משלו. לא היה קשה לראות שזאתי דירה של ציירת. ואם להשוות את שתיי הדלתות שעמדו אחת אל מול השנייה, נראה היה שאלו שתיי ישויות שונות לגמרי. למרות שכול אחת מאלו שגרו שם היו אחיות. תאומות. נינה שוב גיחכה. דלת אחת מצויירת ומצחיקה. שגורמת לעיינים לאבד ריכוז. לעקוב אחרי חתול אחד, שמתייל על עוד ענף של עץ, ולאחר מכן עוד חתול, על אותו הענף, דומה כמו שתיי טיפות מים לחתול הראשון, משחק בכדול צמר ונועץ בו את שיניו.
נינה בחנה את הדלת הזו המון פעמים. המון זמן. היא נעצה מבט בחתול האהוב עלייה. היא הייתה צריכה להתכופף בכדי לראות אותו. היא התיישבה בעמידת שפופה על הרצפה ןועקבה אחרי החתולים שהראו לה כול פעם מחדש את הדרך אל החתול שלה. הוא היה חתול כתמתם, כמעט צהבהב. הוא היה הכי למטה. עיניו הזילו דמעות, ומידו האחת זלג דם. הוא היה כול כך חמוד ומסכן! פיו היה פעור, ובתוכו התערבלו אדום ולבן בספירלה. הוא צעק ובכה. כמו נינה. רק שהיא העדיפה לשתוק.
היא נגעה בחתול הקטן. היא עברה על פניו, גופו, עיניו ופיו. היא נשענה עם לחייה על לחיו. היא הגיעה אל המורה הזו כשהחתול הזה רק צויר. הוא היה השורש של כול החתולים שסביבו. נינה ראתה מגיל ממש צעיר את הדלת הזו ניבנית. מהחתול הראשון ועד לאחרון, שסגר את הדלת לפני שנה.
נינה קמה ודפקה על הדלת בהיסוס. עדיין חושבת על המעיל שלה,, על החתול הקטן שבתחתית הדלת, על אימא שלה… על הכול. בעיקר על ההיסוס שלה.
אורי פתח לה את הדלת. הוא היה ילד גבוה, די יפה, בעל שיער שחור ועיינים כחולות כמו השמיים. הוא היה גדול מנינה בשנה. רק בן 16.
"היי…" הוא חייך אלייה. הוא היה ילד נחמד. אבל נינה מעולם לא שמעה אותו מדבר עד אותו היום. היא הרגישה איך חיוך של הקלה משתפשט על פניה. היא הנידה בראשה ונכנסה במהירות אל תוך הבית. ישר אל תוך זרועותיו של אורי. הוא חייך , צחק קצת, צוחוק מבוייש כזה וגירד מאחורי אוזנו. ונינה רק רצתה שיחבקו אותה. משהו. שיעזרו לה ויחדיר חום אל תוך גופה התשוש והרטוב. שניהם נפלו על הרצפה. מחובקים יחדיו. נינה חייכה. זה היה החום שהיא הייתה צריכה בדיוק באותו הרגע. לא חום של אהבה רומנטית.
היא רצתה אח.
והוא היה המועמד המתאים