מפגש עם סלבריטי[= פרק 21

התעוררתי בבהלה.החדר היה חשוך.הרגשתי שאני קשורה למיטה ששכבתי בה.ניסיתי להניע את ידיי ללא הצלחה.הסתכלתי אל התקרה ושחזרתי בראשי את המפגש עם לזלי.איך הם הגיעו למסקנה שאני בדיכאון?הימים הרגשתי מעולה.הרגשתי אושר.הדבר האחרון שהרגשתי היה דיכאון.נזכרתי שג'יימס אמר לי שרוזלי הכניסה אותי לדיכאון שאני מעולם לא אצא ממנו.לפתע אבא שלי עלה בראשי.כמה זמן לא חשבתי עליו!אפילו לא זכרתי את שמו.הוא היה דמות שולית בחיים שעברו עלי עכשיו.לא ידעתי מה קורה איתו,לא ידעתי מה קרה איתו,לא ידעתי איך הוא המשיך את חייו,לא ידעתי אפילו את הפרטים הקטנים עליו.לא ידעתי בן כמה הוא,לא ידעתי מה הוא עשה כשהוא היה קטן.לא ידעתי מה לחשוב עליו.היה לי ברור שהוא לא היה הורה טוב.לא הוא ולא רוזלי.כבר לא קראתי לה אמא.לא הרגשתי את הצורך הזה.לא הרגשתי שאני צריכה אמא.הרגשתי שאני אמא בעצמי.אמא גאה.וידעתי שאני עוד יותר אתגאה בילדים שיהיו לי. ידעתי שאני אהיה אמא טובה.הודיתי לג'יימס על זה.נזכרתי בחלום שהיה לי.נזכרתי בפנים היפות של הבת שלי.נזכרתי בחיוך שלה והתעודדתי.ידעתי שהיא לא אמיתית.אבל ידעתי שהיא תהיה אמיתית.במקום הצורך לאמא בא הצורך להפוך לאמא.התחלתי לרצות את זה יותר ויותר.רציתי תינוק.רציתי ילד קטן.רציתי ילד גדול.רציתי נער.רציתי בנאדם שיהיו לו את אותו הדם שלי.רציתי בנאדם שיהיו לו את הפנים שלי.שיהיו לו את העינים שלי.רציתי בנאדם משלי.נזכרתי בסרט שעשו על נשים של יכולות ללדת אז משתמשות בבובות בתור תחליף.הבובות נראו ממש אמיתיים.היתה אישה אחת שהחזירה את הבובה בגלל שהיה לה סדק קטנטן בצוואר.היא אמרה שהיא לא תוכל לאהוב אותה בגלל הפגם הטן הזה.והבובה היתה כל כך יפה.חיוך היה פרוס על פניה והיא נראית כל כך אמיתית עד שציפיתי שהיא תתחיל לצחוק.עיניה היו עצומות.היא לבשה בגדי תינוקות.האישה שהזמינה אותה התנהגה אליה כאילו היתה אמיתית.היא האכילה אותה,חיתלה אותה,הוציאה אותה לסיבוב.ראיתי בעיניה שהיא מצפה שהבובה תתעורר לחיים.
לזלי חשבה שהיא משוגעת.אני חשבתי שהיא רק נואשת.נואשת לתינוק.לא הבנתי למה היא לא מאמצת.הרי יש מלא ילדים שאין להם הורים בעולם והיו כל כך שמחים להיות בידיה האוהבות של האישה ההיא.
העברתי את הלילה במחשבות.חשבתי על הכל.עשיתי סיקור מלא על מה שקרה.בלי שמתי לב הגיע הבוקר.שני אחים נכנסו לחדר ושאלו אותי:"איך את מרגישה?"
הבטתי בהם בעינים גדולות.לחשתי:"בסדר."
"את מוכנה להשתחרר?"
"כבר ממזמן."
"בלי התחכמויות!"
שתקתי.הם שיחררו אותי ונאנחתי.הם יצאו מהחדר.הידיים כאבו לי מהאחיזה החזקה של הרצועות.יצאתי מהחדר,והתחלתי לטייל בבית המשוגעים.
כל האנשים שהיו שם נראו נורמליים.כאילו הם קמו יום אחד ומצאו את עצמם פה.היו שם זקנים,מבוגרים,נערים בגיל שלי,ילדים בני 8 ופחות.הנערים שהיו שם לא נראו שונים כל כך ממני.לא יכולתי לנחש מה המחלה שלהם.החלטתי שכל עוד שאני נמצאת פה כדאי להכיר אנשים.
התיישבתי ליד נער שנראה בגיל שלי.חייכתי אליו ואמרתי:"היי.אני איזבל.אני חדשה פה."
הוא גיחך ואמר:"זה לא בצפר פה."
"אני יודעת."
"למה את כאן?את לא נראית בדיכאון או אנורקסית או משהו כזה."
"למה שאני אהיה אנורקסית?"
"רוב הבנות שמגיעות לכאן הן אנורקטיות או בולמיות.משוגעות."
"המטפלת שלי חושבת שאני בדיכאון."
"מטפלת?"
"אני גרה בבית יתומים."
"זה מסביר הכל."
"למה אתה כאן?"
"אני מעדיף לא לדבר על זה."
"למה?"
"זה סודי."
"אפשר לנחש?"
"תנסי."
"דיכאון?"
"הלוואי."
"אנורקסי?"
"בולמי?"
"אני ואוכל מסתדרים פשוט מעולה."
"אה…מחלת השכחה?"
"לא."
"אני אמשיך לנסות עד שאני אצליח ואתה לא נראה כמו אחד שיש לו סבלנות אלי אז כדאי שפשוט תרוויח זמן לי ולך ותגיד לי במה מדובר."אמרתי לו ישירות.
"אלף,יש לי מלא זמן ומלא סבלנות.בת,אולי כדאי שתתחילי לתחקר אנשים אחרים."
עשיתי לו פרצוף והוא הרים את הגבה וחייך חצי חיוך.
התחלתי לשאול אנשים עליו והנה מה שגיליתי:קוראים לו אלכס,לאף אחד אין מושג מה המחלה שלו,אין לו חברים,הוא יתום,הוא יצא מבית המשוגעים לכמה תקופות אבל תמיד החזירו אותו,הוא כמעט ולא מדבר,הוא צוחק על אנשים הרבה,רוב האנשים שנמצאים בבית המשוגעים שונאים אותו,אף אחד אף פעם לא מבקר אותו והחדר שלו מאוד מוזר.
בקיצור פריק.
חזרתי אליו והוא אמר:"אז…הצלחת לגלות?"
"לא.אבל מה שכן גיליתי זה שאתה מאוד מוזר."
הוא צחק והעינים שלו התכווצו.משהו בצחוק שלו הזכיר לי מישהו.התרכזתי בחיוך שלו וניסיתי להתרכז.הוא שאל:"למה את מסתכלת על החיוך שלי?"
"אתה נראה מוכר."
"מה זאת אומרת?"
"ה…החיוך שלך נראה מוכר.נפגשנו פעם?"
"אני לא חושב.אני נמצא בבית המשוגעים מגיל חמש."
"אבל סיפרו ששיחררו אותך לפעמים."
"הייתי בלונדון.אצל המשפחה המאמצת שלי."
"אתה בטוח?כי אתה נראה לי ממש מוכר."
"את מפחידה אותי.אין סיכוי שנפגשנו."
"משהו בפנים שלך…"
"את עובדת עלי או מה?זה כבר לא מצחיק!"
"אני מצטערת פשוט…אני חייבת לדעת."
"אל תעבדי עלי!"
"בבקשה,אני רק רוצה לנסות משהו…"
"מה?"
"אתה יודע איך קוראים לאבא שלך או לאמא שלך?"
"לאבא שלי קוראים תאודור ולאמא שלי קוראים לורה."
"להורים הביולוגיים שלך?"
"כן."
תאודור…השם הזה נשמע לי מוכר…איפה שמעתי אותו?
"ספר לי עליהם."
"טוב…לאמא של-"
"על אבא שלך."
"הוא בגד באישה הקודמת שלו עם אמא שלי ואחרי זה עזה אותה.היא נכנסה להריון ממנו והחליטה להוליד אותי.
"היא סיפרה לך על האישה הקודמת?"
"היא סיפרה לי שהיו להם שני ילדים ושלאישה היתה בעית אלכוהול."
"זה הכל?"
"כן."
"איפה הוא היום?"
"מי?"
"אבא שלך."
"אני לא יודע."
"וזהו?"
"כן.זה לפחות מה שאני יודע."
אמא של אלכס לא עניינה אותי אלא אבא שלו.כל הסיפור שהיה לו נשמע לי קצת הזוי.ריחמתי על אלכס.חשבתי על אבא שלי ותמונה שלו הופיעה בראשי.הוא היה גבר חסון,גבוה,שער חום בהיר ועינים ירוקות.
הסתכלתי על אלכס והתמונה של אבי עדיין הדהדה לי בראש.לפתע קלטתי מי זה אלכס.
הייתי המומה.אלכס הביט עלי בשאלה.עדיין לא עיכלתי את הידיעה.החיים לא הפסיקו להפתיע אותי.הפעם הצליחו ובגדול.
"אלכס…"רעדתי.
"מה קרה?"
"אני לא מאמינה…"לחשתי בקול רועד.
"מה קרה?!"
"אלכס…אני אחותך."לחשתי.המילים בערו לי בפה.