מפגש עם סלבריטי[= פרק 20

לפתע שמעתי נקישה על הדלת,הסתובבתי והחיוך תוך שניה עלה על שפתי.ג'סטין חייך אלי חזרה,רצתי אליו חיבקתי אותו באהבה,הוא חיבק אותי בחזרה ונישק אותי בשפתיים.הלב שלי לא יעמוד בזה!
נפרדנו והוא שאל:"אוהבת את החדר?"
"מאוד!הוא כל כך יפה!כל כך…מושלם!"חייכתי והסמקתי.
התיישבנו על ספה שהיתה בצד הקיר.
הוא אמר:"את שרה ממש טוב."
צחקתי ואמרתי:"אני מזייפת!אני פשוט נשמעת נורא!"
"אני רציני.אני חושב אולי לומר להאוורד שנחתים אותך על עוד חוזה."הוא הניח את ידו על ידי ועורי סמר.
"אבל…מתאים לי פשוט להיות ציירת.אני לא רוצה להיות…זמרת." החיוך והצחוק כבר מזמן גוועו.
"אבל יש לך כישרון."הוא התעקש.
"מה אם אני לא רוצה לפתח אותו?"
"למה לא?גם את הכישרון הזה לא רצית לפתח ותראי איפה את היום!"
"להזכירך,אתה דחפת אותי לפתח את הכישרון הזה."
"וזה היה דבר טוב!עובדה,היום את מודה לי על זה!"
"ואולי אני לא?פעם אחת שאלת אותי איך אני מרגישה בקשר לכל זה?לא!גם כשהפכנו לחברים אתה הכרחת אותי להיות חברה שלך!"
"עשיתי את זה לטובתך!"
"אבל אף פעם לא שאלת אותי מה אני מרגישה!את כל הרגשות שלי פשוט שמתי בפנים!חיכיתי שתשאל!ולא שאלת!"
"למה פשוט לא אמרת?!"
"כי רציתי שאתה תשאל!"
"מאיפה לי לדעת?!"
"זה משהו שלומדים אותו!זה נקרא דו-שיח!"
"אולי אני לא למדתי אותו!"
"אולי כדאי שפשוט תלך!"
"אולי באמת כדאי!"הוא קם ויצא מהחדר.לקחתי את צבע שחור ומחקתי את החיים היפים שלי.
השעות עברו ואני המשכתי לצייר.הכעס כבר עבר לגמרי אבל הכאב עדיין נשאר.הקיר שלי הזכיר לי אותו.מרוב רגשות אשמה התחלתי לצייר אותו.הקיר היה עדיין טרי אז ציירתי על קנבס.העינים שלו הביטו בי כשציירתי.באיזשהו שלב כבר התחלתי להשתגע מרוב געגועים אליו אז דיברתי אל הציור.סיפרתי לו כמה אני אוהבת אותו.כמה אני מצטערת על מה שאמרתי.כמה שאני מעריכה אותו.כמה שאני אוהבת אותו.התחלתי לבכות.התיישבתי על הספה וראיתי טלוויזיה,היה סרט עצוב.כשהגיבור נהרג התחלתי פשוט למרר בבכי.נרדמתי על הספה בבכי.הלב שלי כאב כל כך.הוא פשוט נחצה לשניים.את החצי השני ג'סטין לקח.רציתי את השפתיים שלו,רציתי את הידיים שלי,רציתי שהוא יחבק אותי,שהוא יגיד לי שהכל בסדר,שיצחק,שידבר,שיחבק,שינשק,שיאהב,ושאת הכל יעשה איתי.
למחרת בבוקר מצאתי את עצמי במיטה רכה בחדר זר.קמתי ויצאתי מהחדר.זה היה חדר צמוד לסטודיו שלי.האוורד לא צחק כשהוא אמר שאני יגור פה.הכל היה מבולגן בסטודיו.התקלחתי,התלבשתי והתחלתי לסדר את כל הבלגן שהשארתי אתמול בלילה.בדיוק סידרתי את המיטה כשהרגשתי ידיים רכות עוטפות אותי מאחור.הוא לחש לי באוזן:"איך את מרגישה?"
חייכתי ולחשתי בחזרה:"עכשיו?מושלם."
הסתובבתי וחיבקתי את ג'סטין.נישקתי אותו ואמרתי לו:"אני כל כך מצטערת.כל כך כל כך כל כך מצטערת."
"אני עוד יותר."הוא אמר לי בחזרה.
"הרגשתי שהלב שלי נחצה לשניים.הרגשתי שאם אתה לא איתי החיים לא חשובים.הרגשתי שאני אמות מרוב געגועים אליך."
"בחיים אל תמותי לי.אני לא אוכל לחיות בלעדייך.אני לא אוכל לנשום בלעדייך.אני לא אוכל לחלום בלעדייך.אני לא אוכל לצחוק בלעדייך.אני לא אוכל לשמוח בלעדייך.אני לא אוכל לדבר בלעדייך.אני לא אוכל לשיר בלעדייך.אני לא אוכל לחשוב בלעדייך.אני לא אוכל להרגיש בלעדייך."
"אני מבטיחה לך שאני לעולם לעולם לעולם לא אעזוב אותך.אני לעולם לא אברח לך.אני לעולם לא אשנא אותך.תדע שתמיד אוהב אותך.תדע שאין לי חיים בלעדייך.תדע שאני לא אני בלעדייך.תדע שאתה חלק מהלב שלי וכל פעם שאתה הולך אתה לוקח את החצי השני של לבי איתך.תמיד אהיה איתך."
התנשקנו ושוב הרגשתי את אותה התחושה המהממת שהציפה את גופי כל פעם שהתנשקנו.הרגשתי שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה.
הוא הסתכל על הציורים שהתחלתי.הוא שם לב לקיר השחור אבל לא אמר כלום.שאלתי אותו איזה ציור הוא הכי אוהב.הוא אמר שהוא הכי אוהב את הציור של הילדה שמביטה לבחוץ מהחלון.הוא אמר שהוא רואה תקווה בעיניה.הוא אהב את זה.הוא צחק מהציור שלו.הוא אמר שהוא רואה את עצמו במראה.לא סיפרתי לו על הקטע שהתחלתי לדבר אל הציור שלו.זה היה מביך וידעתי שהוא יצחק.נהניתי מההרגשה שהוא נתן לי.נהניתי מהחיוך שלו.נהניתי מהשהייה שלו איתי.חשבתי איך זה נראה לאחרים.בטח הם חושבים:"למה החתיך הזה מסתובב עם ילדת רחובות?"ידעתי שנשארתי ילדת רחובות.תמיד אשאר.זה משהו שהיה אצלי באישיות.תהיתי אם אני אכתוב בקורות חיים ילדת רחובות.זה יעשה רושם.לפחות הם לא ישכחו אותי.חייכתי.אני לא צריכה קורות חיים,יש לי עבודה.
הוא נפרד ממני בנשיקה והלך להאוורד.נזכרתי שיש לו חיים.המשכתי לצייר.ביומיים האחרונים כל מה שעשיתי היה לצייר ולראות את ג'סטין.שכחתי את כולם.את בית החולים,את ג'יימס,את לזלי,את המחלה,את שון.התחלתי לחשוב על שון.אולי אני אשדך אותו לקטיה?הם נראים מתאימים.מעניין אם יש לו חברה.עדיין לא הבנתי למה הוא לא הסכים להיכנס לבית החולים ביום ההוא.הרי אחרי שבועיים הוא נכנס לשם בלי בעיה.נזכרתי בפנים שהיו לו.הוא היה מודאג.אולי מופחד.רציתי לעזור לו.לתת לו יד.נזכרתי שג'סטין רב איתו.אני לא חושבת שהידידות שלי מוצאת חן בעיניו.אבל למה?אולי הוא מקנא?אולי הוא מפחד שאני אפרד ממנו?לפעמים בא לי לדעת מה הוא חושב.אבל לקרוא רק את המחשבות שלו.אני רוצה שנהיה מחוברים.מחוברים לתמיד.
המשכתי לצוף במחשבות.הסתכלתי על הדלת.אולי זה נראה כאילו חיכיתי למישהו.אבל לדבר הבא בכלל לא חיכיתי.
לזלי נכנסה לחדר בסערה.ידעתי שאני בצרות.היא הביטה בי במבט שאומר שנכנסתי לצרות.אחריה נכנסו הרופא שעבדתי עליו ושני אחים.
היא התחילה לצעוק:"איפה היית?!כבר יומיים אני משתגעת מדאגה בגללך!את לא מבינה שאת לא יכולה לצאת ככה מתי שבא לך?!את בכלל לא מודאגת מהפגיעה במוח!נראה לך שזה יסתדר לבד?!כולנו מודאגים בגללך וככה את מחליטה לצאת מבית החולים בלי להודיע לאף אחד?!"
"אני מצטערת.הייתי חייבת לצאת.וכן ביקשתי רשות.הרופא הרשה לי לצאת מבית החולים."
"כי שיקרת לו!הוא חשב שאת ציירת מפורסמת!את יודעת איך נבהלתי כשראיתי את החדר שלך ריק?!"
"לזלי!תירגעי!אני מבינה מה את אומרת ותיכננתי לחזור הביתה אבל פשוט נרדמתי פה ולא שמתי לב לזמן!"
"את לא מאמינה כמה אני כועסת עליך.את יודעת איך בכלל הצלחתי לדעת איפה את?קראתי את היומן שלך.עד כדי כך."
נבהלתי.ביומן שלי היו הדברים הכי פרטיים בחיים שלי.כתבתי שם הכל.והיא באה ותוך שניה מקבלת סיקור מלא על החיים שלי.היא קראה כל מילה.כל רגש.כל מחשבה.היא קראה את החיים שלי כמו יומן.היא בכלל לא ידעה כמה חזקות המחשבות שלי.ועכשיו היא יודעת כל דבר שהסתרתי אותה.היא יודעת כל דבר קטן.כל פרט.ידעתי שלא אוכל בחיים לסמוך עליה יותר.
"למה?"שאלתי בקול שבור.כמה התאמצתי לא לבכות.
"הייתי חייבת לדעת איפה את."
"אבל את היומן שלי?אלו החיים שלי!הדבר הכי פרטי שיכול להיות לי!"
"אמרתי לך כבר.הייתי חייבת."
"קראת את הכל?"
"כן."
"כל מילה?"הדמעות כבר זלגו כמו נחל על לחיי הסמוקות.
"כן."
"למה הם כאן?"
"הם באו לקחת אותך למקום שיתן לך עזרה."
"עזרה?למה אני צריכה עזרה?"התנגדתי.לא רציתי עזרה.
"הם יעזרו לך להבין."
"אני לא רוצה להבין!"צעקתי,"לאן אתם לוקחים אותי?!"הרגשתי שכולם נגדי.
"לבית משוגעים."לזלי לחשה.
"למה אני צריכה בית מושגעים?!אני נורמלית לחלוטין!"
"מתוקה,את בדיכאון."היא ניסתה לגעת בי אבל העפתי לה את היד.
"אני לא בדיכאון!החיים שלי בסדר גמור!אני סוף סוף מאושרת!למה אתם עושים לי את זה?!"
"אנחנו רק מנסים לעזור…"לזלי שבה וניסתה להרגיע אותי.לא רציתי להירגע.התחלתי לבכות ולצרוח.האנשים האלו שבאו לקחת אותי ניסו לתפוס אותי.הדפתי אותם ממני אבל הם היו חזקים ממני.ידעתי שלא אוכל לברוח אבל המשכתי לנסות.רצתי אל חדר השינה והתכווצתי בפינה.בהתחלה הם לא ראו אותי אבל אז הרגשתי את הידיים שלהם תופסות אותי בחזקה.ניסיתי להתנגד,בעטתי ברגליי וניסיתי לשרוט אותם עם ציפורני.התעוורתי מרוב כעס.איזו זכות יש להם לקחת אותי?!לקחתי נשימה עמוקה וצרחתי את שמו של אהובי.הרגשתי שצרחה הגיעה מהלב שלי.הלב שלי ביקש עזרה מהיחיד שיכל לעזור לי.לפתע הרגשתי מחט ננעצת בזרועי ולאט לאט נרגעתי.הגוף שלי היה כבד.הרגשתי שאני נמשכת לחור שחור.ניסיתי לצעוק אבל שום קול לא יצא מפי.לבסוף עצמתי את עיני ונתתי לעצמי להיסחף לתוך החור השחור.