מפגש עם סלבריטי[= פרק 19

כבר התחלתי להשתעמם מהלסתובב בין כל החולים והכאב אז חזרתי אל החדר.ג'סטין ושן לא היו שם.נשמתי לרווחה.לא היה לי כוח למלחמות אגו שלהם.התיישבתי והתחלתי לצייר.
לפתע נזכרתי בהאוורד.נזכרתי בתוכניות שהיו לי.נזכרתי בדברים שתיכננתי לעשות.נזכרתי בעתיד שהאוורד תכנן לי וחייכתי.הכל נראה כל כך רחוק.החלטתי שאני אלך לרופא ואבקש ממנו לצאת מבית החולים.
הלכתי לקבלה של בית החולים והוא היה שם,ניגשתי אליו ואמרתי:"סליחה,אה…אני יכולה להשתחרר מבית החולים?"
הוא צחק ואמר:"אני לא חושב."
"למה?הרי אמרת שהמוח שלי נסה להתרפא בעצמו או משהו כזה!"
"את חייבת להישאר בבית החולים עד שתבריאי לחלוטין."
"אבל אני לא יכולה להישאר!אני צריכה ללכת ל…לעבודה!"אפילו אני לא ידעתי מה אני אומרת.
"איזו עבודה?"
בשלב הזה כבר נתתי לדמיון שלי לזרום:"אני עובדת בתור ציירת בסטודיו לאומנות במרכז העיר,מה,אתה לא מכיר אותי?הציורים שלי מופיעים ליד הציורים של ואן גוך ודה וינצ'י!בור שכמותך!"
הוא היה ממש נדהם.לבסוף אמר:"איך אמרת שקוראים לך?"
"איזבל דה לה ואנדריו."אמרתי באף מורם.
"אה…כן,שמעתי עלייך.איזבל דה לה ואנדריו.אוקיי,אבל רק להיום."
אני לא מאמינה שהוא באמת האמין לי!
"תודה,אני אשלח לך תמונה לבית החולים.ובבקשה אל תגיד כלום לאחראית עלי כי היא לא כל כך מרוצה מזה שאני ציירת,אוקיי?תודה מותק."
יצאתי מבית החולים(אל תדאגו התלבשתי לפני שיצאתי)וחיכתי לעצמי.כל כך קל לעבוד על אנשים!
הגעתי אל הבנין הגדול ונכנסתי אליו.בקבלה היה אישה בת שלושים,שמחתי שהם החליפו את אשלי,לא סבלתי אותה.
עליתי לקומה השלישית ודפקתי על הדלת של האוורד,הוא סימן לי להיכנס,נכנסתי והתיישבתי על כיסא אפור.הוא אמר:"איזבל…הרבה זמן לא ראינו אותך,מה את עושה פה?"
"אני באתי לצייר."
"אחרי שבועיים שלא ראינו אותך?"
"כן."
"כבר התחלתי לחשוב שאת לא רוצה להיות פה."
"לא.אני רוצה להיות פה.אני אהיה מסורה לעבודה."
"את מבינה שאת תצרכי ממש לגור פה?"
"כן."
"וכמעט כל הזמן תהיי פה?"
"כן."פחדתי לספר לו על הפגיעה המוחית.ידעתי שאם אני אספר לו הוא לא ירצה שאני אעבוד אצלו ואני כן רציתי.אני כל כך רציתי את זה.רציתי את זה עד כדי כאב.
"את יכולה להתחיל היום?"
"כן."השאלה קצת הפתיעה אותי.לא חשבתי שכבר אצטרך לעבוד.
"העוזרת שלי תיקח אותך לחדר שלך."
"חדר?"
"הסטודיו.היא תסביר לך הכל."
הוא יצא מהחדר וראיתי אותו מדבר עם מישהי,היא נכנסה לחדר ותחושת שנאה גאתה בי.אשלי.
"בואי."היא לעסה מסטיק ברעש שהרגיז אותי.קמתי והלכתי אחריה,עלינו קומה למעלה.בקומה היה מסדרון ארוך ארוך,הדלתות היו אחת אחרי השניה וכמעט שלא היה רווח בינהן.בקצה המסדרון היתה עוד דלת.זה היה החדר שלי.
נכנסנו ונדהמתי למראה החדר.היו שם קנבסים(זה הבדים שמציירים עליהם)בשורה מסודרת,שולחן קטן ליד כל קנבס שעליו כל צבעי הקשת ומכחולים.כל מה שהייתי צריכה היה שם.היה שם סטראו, כנראה ג'סטין ביקש.
שאלתי את אשלי:"הכל שלי?"
"כן.עכשיו,בכל חדר יש איש.אל תכנסי לחדרים האחרים כי את מפריעה להם לעבוד.אם נכנסים אליך לחדר זה בסדר כי הם כאן כבר הרבה זמן ואת הגעת רק היום.אל תשאלי מה הכישרון,את תראי את הכישרון,עדיף שבכלל לא תדברי איתם.זה מובן?"היא היתה עוקצנית.מאוד.עדיין לא סבלתי אותה.
"לא הבנתי משהו…"
"לא אכפת לי."היא הסתובבה והשארה אותי בחדר שלי.
שמחתי,רציתי זמן לבד כדי להתמודד עם כל הדברים החדשים שצצו פתאום.קודם כל,החדר שלי.הקירות היו צבועים בצבע ורוד עדין,השאירו לי קיר שלם ומישהו כתב בצד:"השארנו קיר שלם בשבילך,את מוזמנת לצייר עליו כמה שאת רוצה.כשתרצי למחוק את הציורים תכתבי פתק קטן.שלך,חברת ההפקות ABD."
חייכתי.אף פעם לא היה לי קיר שלם לצייר עליו.אני לא חושבת שלמישהו נתנו אי פעם קיר שלם רק כדי שהוא יצייר אותו.ברת מזל שכמותי.
הקנבסים היו בדיוק במידה הנכונה.המכחולים היו מסודרים מהגדול לקטן.הצבעים היו כל כך יפים.כל כך מיוחדים.היה שם צבע אחד שבמיוחד אהבתי.לקחתי את מגש העץ הקטן שהיה בשביל לשים את הצבעים עליו,שמתי כמות קטנה של הצבע,לקחתי מיכחול בינוני והתחלתי לצייר על הקיר.משהו היה חסר ומיד ידעתי מה.מוסיקה.שמתי שיר ששמעתי לפני כמה ימים שמאוד מצא חן בעיניי.המשכתי לצייר.פשוט נתתי ליד שלי לעשות מה שהיא רוצה.אחרי שעה כבר נתתי לעצמי להשתחרר.שמתי את כל הצבעים על המגש והתחלתי לצייר.לכל מכחול היה צבע משלו.זה יצא כל כך יפה.הצבעים נראו כל כך נקיים וטהורים.השיר עזר לי להשתחרר ולהנות.ציירתי כל כך יפה עד שממש התאהבתי בציור.כל פעם שהייתי מציירת לא הייתי אוהבת את התוצאה הסופית.אני חושבת שאף פעם לא אהבתי את הציורים בגלל שלא אהבתי את הצורה שבה החיים שלי נראו.ועכשיו,אני מאוהבת עד מעל לראש בחבר שלי,יש לי ידיד טוב,חברה טובה,אח אוהב שרואה בי דמות לחיקוי,עבודה שאני אוהבת.אהבתי איך שהחיים שלי נראים ואפילו הצלחתי לשכוח קצת את בית החולים.התחלתי לשיר מרוב שמחה.הקול פשוט בא לי מבפנים.ציירתי ושרתי.הרגשתי בנאדם אחר.זה מה שרציתי.רציתי חיים יפים,שצבועים בשלל צבעים יפהפיים וקיבלתי אותם.