מפגש עם סלבריטי[= פרק 18

התעוררתי בחיוך וראיתי בחור בן 18,שער שחור,עינים ירוקות,גבוה, לבוש בג'ינס וטישרט מסתכל עלי בחיוך שימיס את ליבה של כל נערה חוץ מלבי.
"מה אתה עושה פה?"שאלתי.החיוך ירד לי.
"רציתי לראות אותך."אמר ומשך את כתפיו.
"א..אסור לך להיות פה."
"למה?לפני שבועיים התחננת שאני יבוא."
"הרבה קורה בשבועיים."
"מה כבר יכול לקרוא?את בבית חולים."
"תאמין לי,הרבה קרה לי."
"ספרי."ביקש.
"אני לא יכולה לספר."אמרתי לו.
"למה?"
"כי זה מאוד אישי."
"את סיפרת לי את סיפור חייך אחרי שלוש שעות שהכרנו.אני חושב שאצלך אין דבר כזה אישי."
"זה היה חד פעמי."
"אז גם הפעם הזו תהיה חד פעמית."
"אני מבקשת שתלך."
"למה?"
"כי אני לא רוצה שתהיה פה."
"למה?"הוא החליט לעצבן אותי.
"כי אתה גורם לי להרגיש לא בנוח."התחלתי להילחץ.
"למה?"חייך וקירב את כסאו אלי.
"כי אתה שואל הרבה שאלות."
"למה?"
"כי אתה סקרן."
"למה?"
"כי אני מסקרנת אותך."העינים שלו היפנטו אותי.
"למה?"
"כי היופי שלי מעניין אותך."דיברתי בלי לשים לב בכלל מה אני אומרת.
"למה?"
"כי אתה מתחיל לחבב אותי."
"ואת?"
"אני מתחילה לחבב אותך."
לפתע ג'סטין נכנס לחדר.ניתקתי את מבטי מעיניו וחזרתי למציאות.ג'סטין ניגש אלי ושאל:"מי זה?"
"אה…"גימגמתי.
"אני ידיד של איזבל,ואתה?"שון ענה בשבילי.
"אני חבר של איזבל."
"איך הכרת אותה?"התעניין.לא רציתי ששון יתעניין.
"קניתי ממנה ציורים.ואתה?"
"ניפגשנו באוטובוס."
"ו…?"
"התחלנו לדבר,היא סיפרה לי על עצמה הכל,התחברנו ברמות של חברים קרובים וזהו."
"מתי זה קרה?"
"לפני שבועיים."
"ביום שלישי?"ביום שלישי הלכתי לג'סטין.ביום שלישי פגשתי את שון.
"כן,למה?"
"ביום שלישי היא באה אלי."
"פגשתי אותו ברחוב והתחלנו לדבר."התערבתי.
"ככה את מדברת עם זרים?"
"אני לא זר!"הוא קם והכסא נפל.
"אל תצעק עלי!"צעק ג'סטין.הם התחילו לריב מעל המיטה השלי.מצב לא נעים.
קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר.ידעתי שהם הביטו עלי בהלם ושהם לא הבינו מה קרה אבל השארתי אותם לחשוב בעצמם.תוך שניה חזרו הצעקות.
התהלכתי בבית החולים בחוסר מעש.לא רציתי לחזור אל החדר ואל הצעקות.הצצתי בחדרים שהיו פתוחים,החולים שהיו שם נראו יותר חולים ממני.בהרבה יותר חולים ממני.הגעתי למחלקת ילדים.המון פעמים שמעתי שמחלקת ילדים זו המחלקה הכי קשה כי יש שם המון ילדים קטנים שחולים במחלות קשות.הסתכלתי עליהם בעניין.ובכאב.הם נראו ממש מסכנים.היו כאלה שחייכו אלי וחייכתי אליהם בחזרה.חשבתי על אלוהים.על כמה שהוא לא הוגן.הרי יש את כל הילדים האלה כאן שהם נמצאים במצב ממש רע והוא בכלל לא עוזר להם.חשבתי על כל הפעמים האלה שהאשמתי את אלוהים במזל שלי.ועכשיו הסתכלתי עליהם.המזל שלהם יותר נורא משלי ואני זו שמתבכיינת.לפעמים אני ממש מתביישת בעצמי.לפעמים אני מרגישה ממש אנוכית.לפעמים אני מרגישה שיכולתי לחסוך זמן אם לא הייתי חושבת כל כך הרבה.אבל אני לא מצליחה להפסיק את המחשבות.הן גולשות מאחת לשניה,מפריעות לי להתרכז.הלוואי שיהיה לי מחסום כזה שאני אשים וכל המחשבות יתעופפו לראש של מישהו אחר ויתנו לי להתרכז.צריך להיות מקצוע כזה לאנשים שלא יכולים להפסיק לחשוב.יקחו את האנשים האלו וישימו אותם במין מכשיר כזה שקורא את המחשבות שלהם.ואז כל העולם יוכל להשתתף איתם במחשבות.אבל זו בטח הרגשה ממש לא נעימה שקוראים את המחשבות האישיות.יש כאלה שרוצים לקרוא מחשבות,לדעתי זה ממש טיפשי כי אם אני לא יכולה להתמודד עם המחשבות שלי איך אני אוכל להתמודד עם המחשבות של אנשים אחרים?