מפגש עם סלבריטי[= פרק 15

לפתע הפאלפון שלי צילצל.זו היתה לזלי.
"איפה את?!"
"יצאתי לטיול."חייכתי והבטתי בשון המחייך.
"אין לך מושג כמה אני מודאגת!"
"סליחה,סליחה.פשוט….הזמן עבר ו….לא שמתי לב."
"את יודעת מה השעה?!"
"אה…אני מנחשת ש3."
"עכשיו 5!ואת יצאת ב2!"
"כ כך הרבה זמן עבר?"
"תחזרי מיד לבית החולים!"
"אבל אני מרגישה מעולה!"
"את לא יודעת מה את מרגישה!"
"ואת כן?"
"יש לך פגיעה מוחית!תחזרי מיד לבית החולים!"
"הי!הי!בלי קללות!"
"זו לא קללה.הרופא בדק אותך ומצא שיש לך פגיעה מוחית."
אלוהים שלי,למה אתה מרר את חיי?מה עשיתי?
עדיין לא קלטתי את החדשות.שון שם לב שקרה משהו ולקח ממני את הטלפון.הוא דיבר כמה דקות עם לזלי ולבסוף ניתק.
הוא הסתכל עלי.לא במבט של רחמים.יותר מבט של דאגה.הסתכלתי עליו בחזרה.דמעות התחילו לרדת על לחיי.הוא מחה אותן עם אצבעו וטעם.חייכתי בכאב.הוא הניח את ידו על כתפיי ונישק אותי בלחי.הלכנו ביחד לתחנת הואטובוס וישבנו אחד ליד השני.אני עדין בכיתי.הוא השאיר את ידו עלי.
לבסוף הגענו לבית החולים.הוא נעצר בפתח.שאלתי אותו:"מה קרה?למה אתה לא נכנס?"
"אני…אני לא יכול."הוא אמר בפנים רציניות.
"אני צריכה אותך שם.אני אוכל להתמודד עם זה לבד."
"את תהיי בסדר.תהיי עם ג'יימס."
"אבל אני צריכה אותך!"
"אמרתי לך.אני לא יכול להיכנס לשם."
"מה שתגיד."הפנתי את גבי אליו ונכנסתי לבית החולים.
אני נמצאת בבית החולים כבר שבוע שלם.בכל יום אני מרגישה שהקירות סוגרים עלי עוד קצת.עוד ועוד ועוד.
לזלי הביאה לי את היומן הישן שלי כדי שלא ישעמם לי.מסתבר שהיו לי חיים די מעניינים.קראתי על הפגישות שלי עם ג'סטין.בהתחלה הוא היה כל כך רומנטי.כל כך רך.כל כך מקסים עד שאפילו הרגשתי משהו.זה לא היה רגש מלא.זה היה רק דגדוג קטן בלב כשראיתי אותו.חיוך קטן שלא הצלחתי למחוק כשהוא התקשר.צמרמורת נעימה כשחשבתי עליו.
כל יום הוא בא.כל יום מחדש.דואג,מסדר,מדבר,מעביר לי את הזמן כדי שלא ישעמם.ביום הראשון הוא בא עם זר פרחים ריחני וצבעוני שפשוט עשה לי נעים בגוף.הוא נתן לי נשיקה בלחי בעדינות.לא התנגדתי..לא רציתי להתנגד.
הוא שאל אם זה כואב.האמת?בכלל לא הרגשתי כלום.הרופא אמר שזה לא יכאב.לא ידעתי בכלל מזה פגיעה מוחית.לא רציתי לדעת.רק ידעתי שזה מסוכן.זה כל מה שהייתי צריכה.
ביום השני הוא בא עם דפים וקלמר.ביקש ממני לצייר אותו בפרטי פרטים.ישבתי וציירתי.ציירתי משהו כמו 3 שעות.ואפילו לא סיימתי את הציור.כשציירתי אותו דיברנו.הוא סיפר לי כמה הוא דואג לי.כמה זה גורם לו לאהוב אותי.אמרתי לו שגם אותי זה מדאיג אבל מה שמדאיג אותי זה חוסר הידיעה של מה יקרה בעתיד ולא הפגיעה.
ביום השלישי הוא שר לי.אני ביקשתי והוא שר.הוא שר לי הכל.כל מה שרציתי.הוא אפילו כתב שיר בשבילי.הנסיך שלי.
ביום הרביעי הוא הביא את החברים שלו ופגשתי אותם,הם היו ממש נחמדים.והיו כמה חמודים שם.חשבתי אולי לשדך אחד לקטיה.
גם קטיה הגיעה אליי.כל הדרך מהשכונה של ביל וג'וי.היא היתה ממש חמודה.גם היא,כמו כולם,דאגה לי.זה מוזר.כולם דואגים לי אבל אני לא דואגת.כולם מפחדים שאני אלך אבל אני לא מפחדת.
אני אוהבת את קטיה.היא מצחיקה.היא נתנה לי הרגשה של ביטחון.היא יודעת איך להגיע אל הלב שלי.ואני רציתי שהיא תגיע אל הלב שלי.
ביום החמישי הוא הביא לי את היומנים שלו.הוא נתן לי לקרו על החים הקודמים שלו.על החברים שלו ואני שמחתי.בשבילי זה היה כמו ספר.ספר יפה כי אני מכירה כבר את הדמות.נתתי לו לקרוא את היומן הישן שלי.הוא אהב אותו.הוא אהב את הניסוח שלי.את הכתב שלי.הוא אהב את החיים שלי.הוא אהב את מה שכתבתי.הוא אהב את ראיית העולם שלי.הוא צחק מהדברים שכתבתי ולפעמים אפילו הוסיף הערות משלו.
מיום ליום התחלתי לאהוב אותו יותר ויותר.הוא כבר אהב אותי.אהב אותי יותר משיכולתי אפילו לדמיין.הוא אהב אותי כמעט עד שיגעון.הוא היה מוכן לעשות הכל בשבילי.אני הייתי בדרך לאהוב אותו ככה.