מפגש עם סלבריטי[= פרק 23

נכנסתי לחדר שלי.אלכס חיכה לי על המיטה.הוא אלי ניגש ושאל:"מה קרה?הכל בסדר?"
"המנהלת קצת התחרפנה."
"למה?"
סיפרתי לו מה קרה.הוא גם היה מבולבל כמוני אבל כרגע לא רציתי לדבר על המקרה המוזר עם המנהלת,רציתי לדבר על היחסים המוזרים שנוצרו בינינו.
"למה באת לעזור לי?"שאלתי אותו את השאלה שהכי הפריעה לי.
"כי את אחותי."
"אבל אתה לא רצית שאני אהיה אחותך."
"את באמת רוצה לדבר על זה עכשיו?"
"כן!אני חייבת לדבר על זה!אם אני לא אדבר על זה אז כל הלילה אני לא אישן וכל הלילה יהיו לי מחשבות שיפריעו לי והכל יהיה בגללך!אז אנחנו עכשיו הולכים לדבר על זה כדי שאני אוכל לישון!"
"אבל אני עייף!"
"לא אכפת לי!אנחנו מדברים!"
"על מה את רוצה בכלל לדבר?!"
"על מה שקרה!"
"לא קרה כלום!אני רק באתי לעזור לך כי התחברתי אלייך וגם במקרה את אחות שלי!"
"אם אנחנו הולכים להיות אחים אני צריכה לדעת מה המחלה שלך."
"אני לא אומר."
"בבקשה?"
"לא."
"למה?"
"כי זה דבר אישי."
"גם לי זה קשה,לא רק לך.אני רחוקה מחבר שלי,אני רחוקה מאח שלי,אני רחוקה מהחיים שהיו לי.גם אני מתגעגעת למה שהיה."
"זה לא זה."
"אז מה זה?"
"אני לא מתגעגע לחברים שלי.לחיים שלי.כבר התרגלי לכאן.לשגרה."
"אז למה זה כל כך קשה לך לספר לי מה המחלה שלך?"
"כי..איך אני אסביר את זה?"
"פשוט תגיד מה אתה חושב."
"אני בכלל לא חולה.אף פעם לא הייתי חולה.אין לי דיכאון,אין לי אנורקסיה,אין לי מחלת נפש אחרת.אני נורמלי לחלוטין."
"אז למה אתה כאן?"
"אני…אני לא יודע."
"מה זאת אומרת?"לא הבנתי.
"אני לא זוכר.אף פעם.אני לא זוכר כלום."
"בטח בגלל שהיית קטן."
"זה לא בגלל זה.אני בן 16 ואני לא זוכר כלום.אני לא זוכר מה קרה לי לפני חודש.אני לא זוכר את הילדות שלי.אני לא זוכר את החיים שלי.אם אני פוגש מישהו שכבר הכרתי אני לא זוכר אותו.אני לא יכול ללמוד כי אני לא אזכור את החומר.אני לא יכול לעבוד כי אני אשכח איפה אני עובד ומה אני עושה.אני לא יכול להיות חבר של מישהי כי אני אשכח אותה.אני לא יכול לחיות בבית רגיל.אני לא יכול לחיות."
דמעות שבו והציפו את עיני.איך אפשר לחיות ככה?לא לדעת כלום.לחיות תמיד באפלה.לשכוח הכל.הרי הוא יכול להתאהב במישהי ואחרי יום לשכוח אותה!
"זה בטח קשה."מילמלתי קצת לעצמי וקצת לו.
"זה תמיד קשה."הוא הסכים איתי.
"אבל..איך אתה יודע מי זה אבא שלך?"
"למה את חושבת שאני אוהבת לצלם?"הוא שאל אותי.לא הבנתי.
"לא יודעת."
"אני אוהב לצלם כי תמיד התמונה נשארת אותו הדבר.היא לעולם לא משתנה.היא לא תשתנה.עם התמונות אני יכול להיזכר בחיים שאני שוכח כל פעם.הקירות שלי מכוסים בתמונות כדי לזכור הכל.אני יודע מי זה אבא שלי כי יש לי תמונה שלו ושל אמא שלי ומאחוריה יש את כל הסיפור שלהם.בכל תמונה אני כותב מה קרה ואת הסיפור שעומד מאחורי התמונה.זה כמו יומן רק שהוא מלא בתמונות.ככה אני יכול לראות את החיים שלי כמו סרט.אני קורא ורואה.כל פעם מחדש."
הדמעות זרמו על לחיי כמו נחלים.הוא אמר:"אל תבכי.זה לא עצוב.אני כבר התגברתי על זה."
"אבל…אתה לא יכול לחיות ככה!"
"אי אפשר לשנות את זה.נולדתי ככה."
"ניסית בכלל לשנות את החיים שלך?!"
"כל פעם מחדש."
"וזה אף פעם לא הצליח?"
"מעולם לא.זה גם לא יצליח."
"איך אתה יודע את זה?"
"אומנם אני לא זוכר כלום אבל כבר עברתי את זה כל כך הרבה פעמים עד שאני זוכר מה קורה.אבל הזיכרונות האלה באים רק אחרי כמה ימים."
"והכל נעלם לך בתוך לילה?"
"עשו עלי הרבה ניסויים.המדענים הגיעו למסקנה שכל חודש המוח שלי מצליח לאסוף זכרונות אבל אז המחלה מוחקת את כולם.לפעמים אני זוכר במשך חודשיים ומתחילים להגיע אלי זכרונות מהעבר.אבל אז אני שוב שוכח את הכל."
"אתה חושב שיכולת לחיות כמו ילד רגיל?"
"לא."
"רצית לחיות כמו ילד רגיל?"
"ברור.תמיד קיוויתי."
"מה קרה לתקווה?"
"נעלמה יחד עם הזכרונות."
"אני לא יכולתי לחיות ככה."
"זה לא עניין של בחירה.את חושבת שבחרתי לחיות ככה?"
"אבל זה נראה כאילו זה בכלל לא משנה לך!"
"החודש עוד מעט נגמר.אם את חושבת שלא אכפת לי עוד לא ראית אותי בתחילת החודש."
"מה קורה בתחילת החודש?"
"אני משתגע.צורח,מקלל,הורס."
"אתה תזכור אותי?"
"דאגתי לזה.דבר ראשון שאני אראה מחר בבוקר זה מכתב בשבילי ובו כתוב הכל."
"אולי יקרה נס ולא תצתרך את המכתב."
"אני לא חושב."
"ניסית פעם להישאר ער כדי לבדוק מה קורה?איך הכל נמחק?"
"אף פעם לא הצלחתי.מגיע רגע שהמוח שלי מכריח אותי לישון."
"כבר לילה."
"אני הכי שונא את הרגע הזה שאני הולך לישון ואני יודע שמחר אני לא אזכור כלום."
"אני מצטערת."
"על מה?"
"אני לא יודעת."
הוא חייך וחיבק אותי.החיבוק שלו הזכיר לי את הרגעים ההם שאבא שלי היה מרים אותי באויר.
"אני הולך לישון."
"נתראה מחר."חייכתי בעידוד.
"לא בטוח."הוא יצא מהחדר ונשכבתי על המיטה.לקחתי עט ונייר והתחלתי לכתוב לג'סטין על כל מה שקרה לי.