מעשה מאבידת בת מלך.

לדעת. להרגיש. לראות הכל מחדש.
לרצות. לדעת שטוב.
כי טוב.
היא נודדת, מחפשת נחמה,
אך לא נמצאה הנחמה בזרים, לא בשופכי דמים, לא ברדיפת התהילה,
לא בדעתה שהרי אינה יודעת כלום.
נגיעות על פסנתר, נגיעות עמומות על מיתרים, חודרים ללב אך לא חודרים ללב ליבו של הלב.
וחתיכה אחת חסרה, החתיכה הכי חשובה בכל הסיפור…
דמעות היורדות מזוג עיניה נאגרות בתוכה, מכינות קרקע פורייה לאותה חתיכה,
והקרקע המתאימה בלבד היא זו העשויה מדמעות.
היא נאנחת, כי לאנחה יש כוח לשבר חומות, בתקווה שתשבור את החומה בינה לבינו,
את החומה שמצטיירת בעיניה…כי הוא פה לידה, הוא תמיד היה שם…
גם כשהוצאה באכזריות מארצה, גם כשהוכתה.
אין שום חומה, אף לא אבן.
רק אבן בלב שלה.
כי הידיעה הזאת שיש מישהו שאוהב אותך אהבה עזה בלי תנאים היא מתוקה מדבש ומשכרת יותר מיין המחכה על המדף כבר שנים, וקשה לה לפעמים להכיל שכל הטוב הזה מגיע לה אז היא סוגרת דלת.
קולו דופק, מבקש שתפתח לו.
היא ישנה.
ליבה ער.
והוא
לעולם לא ינום ולא יישן.
שומר ישראל.
ליבה חסר, מעקצץ.
האם יש דרך לתאר החיסרון הנושם?
חשבתי מה לכתוב, חשבתי מה לחשוב…הלב כואב, ויש בור.
יש בור, יש חוסר, ואני צמאה.
אני מרגישה ריקה, אמרו לי שאני ריקה, ואני מנסה לאחוז אפילו במעט כדי לנסות לראות בעיניי רוחי את המציאות שהייתה פה…אהבה אין סופית, בלי תנאי. שמחה אמיתית של חיבור.
אני, אתה והוא.
אנחנו והוא.
וכל זה על מנת שאוכל לכסוף ולהשתוקק, כי רק אז יפקיד בידי את המפתחות, כי על המפתחות ויתרתי בששת הימים.
כי הוא לא פה.
אהובי.
אבי.
אהובה.
כי שמיים אתה, ארץ אתה.
ובלעדיך איננה דבר.
הבית חרב ובכל שנה שאיננו נבנה כנחרב שוב,
בידיה שלה.
הרקיע אינינו בטהרתו,
והלווים פסקו מנגינתם.
וליבה נשפך כמים,
מבקש שיחזיר שכינתו לציון.
ברחמים.
היא לא רוצה רק כותל,
לא רוצה רק חומה,
היא רוצה את כל הבית.
שלם.
לא מתפשרת.
ואני?
אני רוצה להחזיר את הבת מלך אל המלך.
להחזיר את האבדה שמחפשת היא כל כך הרבה שנים.