מעמד חברתי- פרק 6

-בר-:
קלטתי את המבט של נועה ואני יודע שהתחלפה לי ההבעה בפנים. ראיתי אותה מסתכלת עליי, נושכת את שפתיה מעצב, מנדנדת את ראשה ללא והולכת משם. בשנייה שהיא הלכה הילה הסתובבה ושאלה אותי על מה אני מסתכל. אמרתי לה שחשבתי שדמיינתי חבר שם, אבל שזה בעצם ריק לגמרי. הייתי מטושטש לגמרי, לא ידעתי מה לעשות. חזרתי להסתכל על הילה, שהייתה רגועה ומחויכת, עמדה עדיין קרוב אליי ואחזה בזרועי. אמרתי לה שאני חייב ללכת לבדוק משהו כי חשבתי שדמיינתי את עומר עומד שם, אולי הוא מחפש אותי. היא הנהנה אליי בחיוך. זה לא שאני מתחיל משהו בשקרים, אבל אני כן צריך ללכת עכשיו לעומר, הוא היחיד שאני אדבר איתו על מה שהיה. נתתי לה עוד נשיקה קלה, ונמסתי מהשפתיים הרכות שלה. בדרך כשהתחלתי ללכת את הסיבוב של הבניין כדי למצוא את עומר חשבתי על כמה אומץ צריך להיות לבחורה כדי להגיד לי את זה בפנים. היא ידעה שאם אני אגיד לא היא תצטרך להתמודד עם זה עוד שנה שלמה, אבל היא הלכה יחד עם הדחפים שלה, עם הרצונות שלה, היא הרגישה שהיא חייבת להגיד לי את זה כדי שהיא לא תתחרפן. יש לה המון אומץ לחשוף בפניי בחור את מה שהיא מרגישה, ואני שמח שזה הצליח לה. בסופו של דבר אני לא יודע מה יצא משם, אבל אני מאמין בזה שאני צריך לתת לזה סיכוי.
כשמצאתי את עומר ראיתי שהוא די שיכור, ידעתי שאני לא יכול לדבר איתו. הוא דיבר עם כמה אנשים אבל אני מזהה את עומר כשהוא שיכור כשהוא פולט דברים מוזרים החוצה, כמו לספר סיפור מוזר על הכלב שלו או לדבר על דברים שקרו לו ביסודי. הוא בדרך כלל מצחיק כשיושבים לידו, אבל לא הייתי במצב לשמוע את הסיפורים האלה שוב. הרגשתי שאני מתחרפן. אני מכריח את עצמי לא ללכת אליה, אני מכריח את עצמי לא לשאול מה באמת קורה בינינו כי לא קורה כלום ואני צריך להסביר לעצמי את זה. כמה פעמים אני עוד אצטרך לחזור על העניין שמה שהיה ביני לבינה היה לערב אחד? ולמה היא בכתה? אולי זה קשור אליי.. אולי זה לא? אולי היא בכתה כי קרה משהו והיא לא מצאה מקום שקט לבכות בו? ביני לבין עצמי ידעתי שאני סתם מחפש תירוצים. היא ראתה אותי ואת הילה וזה עשה לה משהו, אבל אסור לי לעשות כלום. אני לא רוצה לצאת זבל ולהתעלם ממנה כל הזמן, אבל אני פשוט חושב שאין לי ברירה.
הצהלות והרעשים שהיו בבית הספר החל מהשעה שבע ועשרים בבוקר, אחרי שכולם התעוררו מהמקומות הקטנים בהם הם ישנו בלילה, היו מטורפים. השכבה קמה לתחייה. כולם היו בהיי וכולם היו מאושרים, צוחקים ורוקדים, אוכלים ארטיקים, מפריחים בועות סבון ומשפריצים מים. לא נשאר אחד לא רטוב. בירכנו את הילדים החדשים לתחילת שנה טובה, אני ראיתי כמה חברים שלא ראיתי במשך כל הקיץ שלומדים בשכבות תחתונות ושאלתי אותם על החופש שהיה להם, הרגשתי שאני מכיר את בית הספר הזה כבר כמו את כף ידי.
"גל!" קראתי כשכולם כבר נכנסו בצלצול לכיתות ואנחנו חזרנו למגרש. התיישבנו באיזשהו מקום, כולם מתים מעייפות, חלקים אחרי לילה לבן. הוא הסתכל עליי, סיים את השיחה שלו עם חבר והצטרף אליי לסיבוב. אני אוהב הרבה ללכת סביב הבניין. אני אוהב לקיים שיחות בזמן שאני מסתובב והולך, אני לא צריך ככה להתמודד עם בנאדם ולהסתכל לו על העיניים, כי העיניים שלי יכולות לברוח בזמן ההליכה להמון מקומות.
"מה קורה?" הוא שאל אותי, "נהנה? מרגיש שמיניסט?"
"נהנה כן, מרגיש שמיניסט כן, אבל אני מסתבך אחי." אמרתי לו. הוא שאל אותי מה קרה וסיפרתי לו על מה שקרה עם הילה. הוא קודם כל הופתע, הוא והילה לא חברים כל כך טובים, רק לעומר היה קליק טוב איתה, ואחר כך הוא רק החמיא. הוא אמר שהיא מקסימה ממה שהוא הבין מעומר ומשתי המילים שהוא החליף איתה בחמש השנים האחרונות. על זה אני לא יכול לסמוך, שתי דקות זה כלום.
"אז מה הבעיה? היום תצאו ותראו מה קורה."
"נועה הגיעה לאותו מקום אחרי שהתנשקנו. ראיתי אותה בוכה, אני לא יודע אם זה ממני או בכלל.. אין לי מושג מה יש שם. אבל אין לי שום חבר קרוב אליה, אין לי אף אחד שיכול להגיד לי מה היא באמת חושבת על מה שקרה בינינו. אני בכלל לא יודע אם אנשים יודעים, ואני חושב שהיא יודעת להסתיר טוב טוב את מה שמתחולל אצלה. אנחנו בשני מעמדות שונים, בשתי קבוצות שונות בשכבה הזו. אני והיא.. זה לא דבר שיקרה, אבל אני חייב תשובות, אחי אני מתחרפן." נאנחתי. באמת שבאותם רגעים לא הפסקתי לחשוב רק על זה. לא עניין אותי מה יגידו המורים שלי על היום הראשון, או להיכנס לטקס ולצרוח וליהנות מהיותנו שמיניסטים עילאיים ומתנשאים, חשבתי עליה. על הפרצוף הבוכה שלה. על זה שהדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפגוע בה.
בסיום הטקס כונסה כל השכבה שלנו באולם הגדול. ראיתי אותה יושבת ליד החברות שלה, צוחקת ומחייכת. גם להילה הגנבתי מבט קטן, קריצה קלה, והיא חייכה את חיוכה שובה הלב. הרגשתי שיכול להתחיל שם משהו טוב. המורים שיבחו אותנו על ההתנהגות הטובה שהראינו בבוקר, על זה שהשארנו מבנים די נקיים, בדגש על המידה די, ועל זה שזו השנה שלנו, ליצור ליהנות ולהתפתח, ושזו באמת השנה האחרונה שלנו ושכדאי שנצא עם טעם טוב מכל התיכון.
"לכבוד זה אנחנו מתחילים שבוע מיוחד במיוחד בשבילכם, אנחנו קוראים לו 'שבוע המעשים הטובים'. אנחנו יודעים איזה אחריות מטילה עליכם השנה הזו, בין אם תרצו להבין את זה ובין אם לא, ואנחנו רוצים שתזכרו שבבסיס אתם פשוט צריכים להיות הדוגמא של בית הספר. במשך השבוע אנחנו רוצים שפשוט תתנהגו באופן טוב, תכבדו את מי שסביבכם, תעשו דברים שאתם לא רגילים אליהם כמו להגיד בוקר טוב לאנשים שעוברים לפניכם, לשומר או למורים, ורגע השיא הוא במה שאנחנו סגל המורים רוצים שתעשו אחד בשביל השני. בהגרלה מהירה כל אחד מכם ישלוף פתק ובו שם של ילד מהשכבה והכיתה בה הוא לומד למקרה שבחמש השנים האחרונות לא יצא לכם לדבר עם כולם. אנחנו רוצים שתחשבו מחוץ לקופסא, על מעשה מדהים שאתם יכולים לעשות בשביל האדם כדי לשמח אותו, זה יכול להיות להגשים לו חלום שתשמעו עליו מהחברים הקרובים, או לקנות לו משהו שהוא נורא רצה. בסופו של דבר זה לא עניין של כמה כסף תוציאו אלא כמה מחשבה והשקעה תשימו בזה. תתעדו את זה, זה יהיה בעיקר בשבילכם. זו ההזדמנות שלכם להכיר פנים נוספים בחברים שלכם לשכבה וגם להתחיל אותה פשוט בכיף. בסופו של דבר הכי כיף לנו זה כשלמישהו אכפת מאיתנו."
בזה אחר זה צעדנו לקראת כובע השמות ולקחנו שמות, וזה לקח הרבה זמן. העניין הוא שאנחנו שכבה מתורבתת, אנחנו אמנם מרעישים ויש ילדים שמזלזלים בלימודים, אבל כשזה נוגע לסדר ואירגון אנחנו באמת ממושמעים. ישבנו ודיברנו עם החברים הקרובים כשברקע קוראים לנו ומבקשים שניקח פתק. כששמעתי את השם של נועה העברתי את מבטי אליה, ראיתי איך היא קמה ממקומה, הולכת זקופה ומחויכת לקראת המורים ושולפת פתק. ראיתי אפילו את החיוך הקטן שעולה לה כשהיא מציצה בפתק שהיא קיבלה. אני יודע שהבנאדם שכתוב בפתק שלה יזכה בהשקעה גדולה. כשקראו בשם שלי, צחקתי וקמתי אל המורים. שלפתי פתק עם שם והתבוננתי בו.
'ערן שבתאי' ראיתי בפתק. סעמק, זה האקס של נועה.