מעמד חברתי- פרק 29- אחרון

-נועה-:
לפני שיצאתי למסיבה אצל נדב הלכתי לחדר של תומר. ביקשתי ממנו שישמור על עצמו ביציאה של הפעם. הוא צחק ואמר שמה שהיה, היה חד פעמי, ושמאז הוא יצא עוד כמה פעמים ולא קרה מה שהיה שם. דיברנו על זה כל כך הרבה פעמים בינינו אחרי שזה קרה. כל פעם מצאתי בדיחה חדשה לצחוק עליו על זה. או על השינה שלו על הספסל האחורי, או על זה ששעות קראתי לו נזק והחברים שלו לא תיקנו אותי. כל הגעים האלה מוכיחים שלא קשה להישאר עם אח שלי בקשר כל כך טוב.
"שלוש דקות אני אצלך," אמרתי לנדב כשנסעתי ברכב. אספתי את הדברים שהוא ביקש, שהכילו כל מיני שתייה וחטיפים, והגעתי לבית שלו. החניתי במקום הרגיל, כבר יש לי כמעט מקום קבוע. אני רגילה לבית הזה, רגילה לנוחות שאני מרגישה בבית הזה. זה מרגיש כאילו אני מתארת ארמון. זה לא ארמון, פשוט בית גדול ונוח. התחלתי לארגן את כל הדברים שהייתי צריכה, להזיז ספות מפה לשם, להכניס חטיפים לקערות האלה, כל מיני דברים שהייתי ממילא רגילה לעשות במסיבות אחרות שהיינו מארגנים.
"מתחילים להגיע אנשים, אני צריך אנשים יפים לכניסה!" שמעתי את נדב קורא, "קדימה, נועה, לכניסה." הוא צחק ונתן לי נשיקה על הראש. צחקתי, עזבתי את הסידור של כוסות הפלסטיק והלכתי אחריו לכניסה. בדרך צחקתי על זה שהוא אמר שאני ילדה יפה.
"קופה אבל יפה." הוא אמר. לא יכולתי שלא לצחוק עוד צחוק גדול ומתגלגל. נתתי לו מכה קטנה בבטן, ועמדתי יחד עם כמה חברים בכניסה. אלה לא מסיבות ענקיות, אנחנו גם לא חבורה כל כך גדולה. העניין הוא שבמסיבה הספיציפית הזו, כל אחד הביא עוד חבר שלו מ"הבית", ככה אנחנו קוראים לחברים שהם לא מהחבורה של בית הספר. יש כאן המון אנשים שמכירים חברים מבתי ספר אחרים, חברי ילדות, למדו יחד ביסודי, ובדרך כלל לא איפשרו להביא אותם כי רצינו מפגשים יותר משפחתיים. עכשיו בי"ב התחלנו הרבה יותר להיפתח. מפגשים של מעטים הפכו למפגשים גדולים הרבה יותר, שגם מכירים בהם אנשים חדשים. אני הרבה יותר נהניתי מהם בדיעבד, נורא כיף להכיר אנשים חדשים.
כשבר הגיע השמחה שלי עלתה בכמה רמות. לא באמת האמנתי שהוא יבוא. חוץ מזה שידעתי שאני צריכה לנסות לשדך לו את תמר, רציתי שהוא ייכנס קצת לחבורה הזו. חלילה, אני לא מנסה להכניס אותו למעמד חברתי שאולי הוא עדיין לא מוכן להשתייך אליו, אבל אני רוצה שהוא יתחיל להכיר קצת יותר את החברים שאני מסתובבת איתם, בעיקר כשהקשר שלנו כרגע חזק יותר מהרבה קשרים שיש לי בחבורה הזו. ראיתי שהוא לא מצליח להתחבר בהתחלה, לאנשים האלה ולו לא היה שום קשר בהתחלה, שום דיבור. במשך חמש שנים הם היו עוברים אחד ליד השני במסדרון ואפילו לא אומרים שלום, לא מגניבים מבט, לא חיוך. מכאן ועד להתחיל ולדבר איתם? ובר הוא לא כל כך פתוח ככה. עומר עוד פחות ממנו, ואיתו זה באמת עבודה. אבל אצל בר, עם כמה שהוא לוקח סיטואציות בקלות, פה הוא מסתגר. הצלחתי להבין את זה נורא מהר. ניסיתי כמה שיותר מהר לתפוס איתו שיחה לפני שידעתי שעומר יצטרף ואז תשומת הלב שלי באופן הגיוני תלך למקום נוסף.
"יש לי משהו לספר לך," בר אמר בחיוך כשהתיישבנו על אחת הספות.
"דבר." צחקתי ולקחתי שלוק מכוס הקולה ששתיתי.
"קיבלתי גיבוש." הוא אמר. הסתכלתי עליו לא מבינה, נורא מוקדם בשנה לקבל גיבושים. אני זוכרת את התקופה הזו מהזימונים של אח שלי לצבא, הוא תמיד רצה להתקבל לאיזה יחידה לוחמת מצוינת, והצליח לקבל אחת טובה מאוד. הוא מאוד מרוצה, למרות שזה לא היה החלום שלו. הוא תמיד ידע להעריך גם את הדברים שהם לא הכי מצוינים, אבל שיתנו לו שירות משמעותי. דיברנו על זה הרבה בזמנו. עכשיו בעיקר הוא מנצל את הזמן שלפני.
"גיבוש זה.." הוא התחיל לומר אבל עצרתי אותו בצחוק, ואמרתי לו שאני יודעת אבל שפשוט מפתיע אותי שהוא קיבל את זה כל כך מוקדם בשנה. כולה חודש אוקטובר.
"זה גיבוש נובמבר, זה לא כל כך מוקדם." הוא צחק. הסתכלתי עליו מחייכת. שאלתי אותו על המקום, הוא סיפר לי שזו יחידת שדה, ושהוא הולך להתאמן די קשה בחודש הקרוב כדי להיכנס לכושר מספיק טוב. שאלתי אותו אם זה החלום שלו, הרבה עברתי יחד עם תומר כשהייתי שואלת אותו את השאלות האלה. הוא אמר שהוא מקווה שזה לא הגיבוש היחיד שהוא יקבל, ומקווה להגיע לגיבושים של הסיירות המיוחדות של צה"ל. אני לא חושבת שיש סיבה שהוא לא יגיע לזה. דאגתי לזכור גם לאחל לו המון בהצלחה בין שלל השאלות שלי.
"בגלל זה אתה לא כל כך כאן?" שאלתי אותו בחיוך והסתכלתי עליו.
"לא, זה לא זה," הוא חייך, "סתם פחות מרגיש קשור. אני מדבר בעיקר איתך, לנדב לא כל כך נעים לי להציק, אני לא באמת מכיר אותו, ואין לי כוח כרגע לגשת לתמר. אני עדיין מנסה לחשוב מה לומר. וסתם.. זרקת אותי למים, מנסה להתמודד עם העניין."
"כולנו מתמודדים עם זה. אתה לא מכיר כל כך את ההיסטוריה של החבורה הזו, אבל היינו נורא סגורים בהתחלה. תאמין או לא אבל יש פה חברים שאני לא יודעת מה השם שלהם, שהם חברים של חברים. פעם אסרנו להביא חברים שהם לא בקבוצה הקרובה, ועכשיו נפתחנו יותר. גם לי היה קשה לפעמים להיזרק לחברה חדשה, כי הייתי רגילה לחברים שלי, למקום הבטוח שלי. אבל לפעמים זה טוב להרגיש לא בטוח, ומשם להתמודד. אתגרים זה דבר כל כך חשוב בחיים.."
"את מדברת אליי, זה שהרגע דיבר איתך על הגיבוש," הוא צחק, "אני חי בשביל אתגרים."
"אז הנה- אתגר חברתי. שווה לעמוד בו לא?" שאלתי אותו בחיוך. הוא צחק ואז הצביע למשהו שהיה מאחוריי. סובבתי את גבי לא מבינה וראיתי את עומר עומד מחויך. צחקתי וקמתי לקראתו. נתתי לו נשיקה קלה על השפתיים, ואז הוא התקרב לרגע לבר, נתן לו כיף של 'אחים' ופנה בחזרה אליי.
"אני לא אפריע," בר צחק ושתה מכוס הבירה שלו. חייכתי אליו ואז אמרתי לעומר שאני מעדיפה לשבת קצת בחוץ כדי לנשום אוויר. הוא הנהן אליי, נתן לי נשיקה קלה על המצח והתקדתי יחד איתו. סימנתי לבר להתראות ושאני אתפוס אותו אחר כך, הוא הנהן בחיוך והלכתי אחרי עומר. מוזר לי לבוא למפגשים חברתיים כאלה עם חבר שהוא לא ערן, שאותו אגב ראיתי הערב, מחייך. העברתי לו חיוך קצר, אנחנו פשוט לא מדברים. אני מעדיפה את הנתק הזה ככה. הוא יודע על מה שקורה, עכשיו הוא גם ממש יתעמת עם זה במציאות, יתעמת מהבחינה שהוא יראה את הבנאדם החדש שאני יוצאת איתו. עברנו במסדרון הראשי בדרך לדלת הכניסה, ובמבט חטוף למטבח ראיתי את ערן נשען כשידיו על השיש, ומלפניו ילדה, מנשקת אותו. המבט היה חטוף אבל ידעתי שזה הוא, אותה גומה שיוצאת החוצה, אותו שיער שמסודר טוב יותר מידי, והסטייל שלו. הייתי בטוחה ששנייה אחרי שעברתי הגיע הטאצ' הקטן של הנשיכה בשפה העליונה או התחתונה שכל כך עושה לי את זה. אז גם הוא המשיך הלאה.
"אני מצטער שהגעתי כל כך מאוחר," אמר עומר בחיוך, "את יודעת, שישי משפחתי. תמר לא רצתה שאני אלך, אז שיחקתי איתה עד שהיא הלכה לישון, ואז הגעתי."
"זה באמת בסדר," חייכתי אליו. הוא צחק והוריד את הסווטשרט שלו מגופו ושם על כתפיי. באמת היה קצת קר בחוץ, לא תיכננתי את הקור הזה.
"את זה למדתי מסרט," הוא צחק. חייכתי אליו והשענתי את ראשי על כתפו, "סתם, זה דבר ידוע והיה נראה שקר לך. אני אתרגל לקור."
"מה שלומך? איך אתה?" אמרתי כשאני מסתכלת על הרחוב, נושמת את האוויר הקר, עטופה בסווטשרט בריח נעים מידי, וראשי על בנאדם שאני כל כך אוהבת. באמת אוהבת. מתישהו אני אגיד לו את זה. הוא חייך ואמר ששלומו מצוין, שהוא הלך לעשות כמה בריכות היום, למרות שהוא לא היה חייב, הוא פשוט רצה. אצלו כמה בריכות זה עשרים. אחר כך הוא סיפר לי על המשחקים עם תמר, על ארוחת הערב המשפחתית.
"תגיד, איך זה שאף פעם לא דיברנו על אבא שלך? ואף פעם לא ראיתי אותו?" שאלתי. קמתי מהמצב בו הונח הראש שלי על כתפו והסתכלתי עליו. הוא חייך חיוך קטן ואז העביר את מבטו לכביש.
"הוא לא הרבה בבית," הוא אמר לי, ראיתי אותו מחייך חיוך בלי הבעה, "הוא גם כרגע בחו"ל. הוא אמור לחזור בעוד חודשיים אני חושב."
"במסגרת מה זה?"
"אבא שלי עובד בשגרירות. בגלל שזו השנה האחרונה שלי אז לא הצטרפתי אליו לשליחות כמו שפעם כן. לא שמים לב לזה. אלה לא שליחויות ארוכות, אבל הרבה פעמים בחופשים גדולים הייתי כל החודשיים האלה בחו"ל, אפילו מפסיד כמה ימים מההתחלה. הוא עושה דברים חשובים, פשוט קצת קשה להיות בבית בלעדיו. הוא כן מאוד נוכח בחיים שלי, אבל הוא לא הפנייה הראשונה שלי כשקשה. הוא יודע שהוא משלם על זה מחיר, אבל לפעמים קריירה עושה את זה.."
"ותמר? הוא חסר לה?"
"בטח, אבל אנחנו מדברים הרבה בסקייפ, כשאין הפרשי שעות מטורפים, ומנסים לעבור את זה. כבר התרגלתי לחיות בבית בלי אבא באמת נוכח, ואני עוד מעט באמת נורא עצמאי." חייכתי אליו וליטפתי את ידו. גם ככה קשה לו להיפתח, ולי קשה לפעמים לשאול שאלות. אני מנסה לא להתחרפן מזה כי אני יודעת שלוקח לזה זמן. הוא לא מהאנשים שייפתחו בשנייה, ידברו ישר, יחשפו ישר, וירגישו בטוח. כל קליפה יותר מעניינת מהשנייה, הוא פשוט מסקרן אותי. הסתכלתי על עיניו בחיוך, וראיתי שהוא רוכן קדימה, אז מיד רכנתי קדימה בחזרה. התגעגעתי לשתפיים הרכות שלו. הוא התחיל לנשק אותי באיטיות, משתדל לא להכאיב, וכשהרגשתי את הלשון שלו נכנסת לפי כמעט קפצתי במקום מרוב שמחה. הידקתי את הנשיקה איתו, נאחזתי חזק יותר בלחי שלו, מתענגת על כל רגע. ניסיתי שזה לא יהיה תוקפני מידי. כשהוא נישק לשפתי העליונה, ונשך נשיכה קטנה בה, ואז המשיך לנשק, הרגשתי שהעולם מסתובב. סוף סוף. לא צריך לדבר כדי שזה יקרה.
"נורא טוב לי, את יודעת?" הוא אמר לי. חייכתי והסתכלתי עליו.
"מדהים לי איתך, באמת. הרבה זמן לא הרגשתי ככה." לא יכולתי להגיד שאני אוהבת אותו. פחדתי שזה ילחיץ אותו. הוא מהאנשים שזה ילחיץ אותם. הוא עוד לא שמע את זה אף פעם, לא בכזו אמיתיות, לא בכזה רגש. נחכה עם זה קצת. אני מקווה שהוא יודע שזה יגיע.
אחרי שנכנסנו פנימה רק הבנתי כמה הייתי חצי מאחרת גרועה. הוצאתי אותו החוצה ברגע שהוא הגיע וגנבתי אותו, הוא עוד לא הספיק להגיד פה שלום, ושם שלום, וליהנות מהשתייה והמלוחים. עברתי איתו דרך חברים, בעיקרם הצגתי אותו לנדב, שעשה טוב טוב את שיעורי הבית שלו והשלים פערים בקשר לחברים שלי. העולם הקטן היה כשעומר פגש בחבר ילדות שלו שהביאה גפן למסיבה. הבחור שגפן הביאה לא יוצא איתה, אבל הם ידידים טובים מאז שהם נולדו בערך, כך הבנתי. עומר והוא נסחפו לשיחה מטורפת של זיכרונות, והשלמת פערים. מצאתי לנכון לנטוש אותו לכמה רגעים ולמצוא את בר. טוב לי שעומר מצליח להסתדר, אני כבר הרבה פחות חוששת על ההמשך.
את בר מצאתי מדבר יחד עם נדב ועם חבורה של בנים, כנראה שעל כדורגל ממה שהצלחתי לשמוע כשהתקרבתי. צחקתי, בנים טיפוסיים. סימנתי לו לבוא לרגע, הוא טפח בחיוך על השכם של נדב והתקרב אליי. לא באמת צריך לדאוג לילד שהוא יסתדר.
"רק רציתי לבדוק שאתה מסתדר," אמרתי לו בחיוך כשאני הולכת יחד איתו לכיוון הסלון. כל האנשים התפזרו לאורך הבית, שמרכזו המסדרון הראשי, והתפצלויות לחדרים שונים. איכשהו בסלון יושבים הכי פחות אנשים. הרוב אוהבים לעמוד במעגלים סביב צירים ראשיים. התיישבנו באותה הספה שישבנו בה קודם, צופים על כל הסלון.
"יום שני בשמונה, בסושי." הוא אמר לי כשהתיישבנו. סובבתי אליו את מבטי וחייכתי.
"וואו," נאנחתי בחיוך והסתכלתי לרגע על הסלון היפה, "לא האמנתי. באמת." אמרתי כשהחיוך לא יורד מהפנים.
"כשנעמדתי מולה זה נהיה אפילו יותר חזק. קצת קשה לי עם זה כי הילה והכל, ובגלל שהכל באותה שכבה אז זה קצת קשה, ואיך היא תקבל את זה, ומה יהיה, וכמה היא עדיין פגועה."
"כל כך נקשרתם שיהיה לה קשה? הייתם די מעט זמן יחד."
"כן אבל.." הוא התחיל להגיד. סובבתי את מבטי אליו והסתכלתי עליו, "הקשר הרגיש נורא נכון ודברים קרו בו מהר, והפסיקו מהר. פגעתי בה, אני באמת מתחרט על הפגיעה. פשוט אני צריך לשמור את זה בצד אם אני רוצה להתרכז במשהו חדש." הוא לא פראייר הילד הזה. יותר חיית מיטה ממני. מצחיק. פי כמה ממני. אחר כך הוא סיפר לי על השיחה הקלה בינו לבין תמר, על זה שהוא לרגע קפא כשהיא התחילה לדבר וחייכה תוך כדי, ושזה שבה אותו. הוא אמר לי בחיוך שזה דומה לשיחה הראשונה של שנינו.
"עברנו הרבה בכלום זמן הא?" צחקתי והשענתי את ראשי על כתפו. הוא צחק וליטף את ראשי.
"עברנו יותר מידי. הספיק לי לכל החיים." הוא אמר צוחק. חייכתי והמשכתי להישאר באותה תנוחה, נוחה, שלווה.
"נועה יוסף?" הוא שאל אותי בשקט.
"כן בר אלטמן?" אמרתי והרמתי את ראשי כדי להסתכל עליו.
"סתם, שום דבר, שמח שאת יודעת מי אני."