מעמד חברתי- פרק 28- לפני אחרון

-בר-:
הצלחתי לפגוש את אביב לפגישת בירה, כדורגל וצחוקים. לא חשבתי שאני כל כך אהנה מזה כמו שנהניתי. הרגשתי כמו מישהו אחר לגמרי. בשבילי, אביב, היה כמו ערן של השכבה שלנו, הבנאדם שלא קשור למעמד החברתי שלי. מה גם שהוא היה שנה מעליי, האנשים שהוא הסתובב איתם זה אנשים שאפילו חיוך או מבט לא הייתי מחליף איתם כשלמדו יחד איתי בבית הספר. פתאום להתחבב עליהם, פתאום להרגיש שיש לך אח גדול ששומר עלייך ומדבר איתך, היה מטורף והזוי. גם אבא שלי ואבא שלו המשיכו להיפגש ולהיות בקשר טוב, היינו צוחקים יחד שהם כמו המאהבים אחד של השני. אני לא יודע איזה כוח גרם לזה שהם ייפגשו אבל אני מודה לכוח זה.
"הגיע הזמן שאני אשאל לא?" הוא צחק כשצעדנו ברחוב.
"על מה אתה מדבר?" צחקתי.
"נועה יוסף." הוא אמר מיד. התבוננתי עליו צוחק.
"חברה של החבר הכי טוב שלי." אמרתי לו בחיוך. הוא הסתכל עליי מופתע.
"מה השם של התותח?" הוא שאל צוחק.
"עומר." חייכתי. הוא הנהן וטפח לי על השכם.
"איך הפסדנו אותה הא?" הוא נאנח. חייכתי והסתכלתי עליו. לא ידעתי שהוא עד כדי כך רצה אותה. חשבתי בהתחלה שהוא פשוט חבר כל כך טוב של אח שלה אז הגיוני שהם נפגשו הרבה. לא היה לי שמץ שאשכרה הוא ניסה שיקרה ביניהם משהו. התחלתי לשאול אותו עליה, וככל שדיברתי עליה יותר ככה התחלתי לחייך יותר. לא ידעתי מה אני עדיין מרגיש. לאחרונה חשבתי שאני עובר מהר מידי מאחת לשנייה, מרגש כזה לרגש אחר, אבל כנראה שזה רק בגלל שנועה טלטלה אצלי משהו נורא חזק. הוא דיבר עליה בחיוך, ואני היית מרותק לתיאורים שלו, זה הרג אותי. הוא סיפר לי על הסיפור של האוטו שנתקע כשהוא צלצל אליה בשלוש בבוקר, כמה היא עמדה יפה, לא נראתה כאילו היא הרגע התעוררה, וכמה היא הייתה נחמדה וכמה הוא רצה רק להיכנס ולישון איתה כפיות באותו הלילה. אני לא יכול להגיד שלא התעצבנתי קצת, אבל נתתי לו לפרוק. בתוך תוכי הרגשתי שאני אדיר קצת יותר ממנו, אני שכבתי איתה. זו הייתה מחשבה חולנית, מה אני בכלל חושב על משהו שהיה חצי טעות? על משהו שקרה רק בגל שאני הייתי חרמן מידי והיא הייתה פגועה מידי? שוב אני חושב על הלילה הזה. אני באמת חייב להפסיק.
"איך זה שהיא עם החבר הכי טוב שלך?" הוא שאל אותי, "דווקא חשבתי שביניכם מתחיל לקרות משהו."
"כנראה שנועדנו פשוט להיות ידידים טובים." אמרתי לו. חצי שקר לבן. אני לא מתכוון להגיד לו על מה שקרה בלילה ביני לבין נועה. אוזניים מעטות שמעו על הסיפור הזה, וכך זה יישאר. אמרתי לו שאני לא כל כך מאוכזב, שסך הכל ועם כמה שהיא נערה יפה, טוב לי להיות איתה בקשר ידידותי טוב כי חסר לי אם אני לא. היא בנאדם מדהים, אני מאמין בזה, אני דובק בזה. יש בה משהו שגורם לך לרצות להיות בנאדם יותר טוב כשאתה לידה, עם כמה שקיטש להגיד את זה.
"נתראה בקרוב הא?", לחצתי לו את ידי, בשעת לילה מאוחרת של יום חמישי, אחרי סיבוב מדהים. הוא נכנס לאוטו ואני המשכתי להמשך הרחוב לאן שהחניתי את הרכב שלי. המחשבות על נועה לא ייעלמו בקרוב, אני יודע ומודע לזה, אבל אני לא מפחד לגרום להם ללכת קצת.
ביום למחרת התעוררתי מצלצול טלפון. ראיתי שהשעה שתיים עשרה בצהריים. לא קמתי בבוקר לבית הספר, פשוט ככה. הרגשתי שאין לי טעם ללכת רק לשעה אחת במקום לארבע, כשהשלוש האחרות התבטלו. נועה הייתה בטלפון. צחקתי ועניתי לשיחה. היא קודם כל שאלה איפה אני ואז אמרה שהיום בערב יש מסיבה שאני מחויב להגיע, גם כדי לארח לחבר הכי טוב שלי חברה, וגם כי היא צריכה אותי שם.
"איזה מסיבה ועל מה את מדברת?" אמרתי, משפשף את עיניי ומנסה להתעורר.
"היום בערב, מסיבה, בבית של נדב."
"נדב…" נאנחתי, "השם הזה מוכר לי."
"הוא הידיד הכי טוב שלי. תפסיק לשאול שאלות מיותרות." היא צחקה. טוב ברור שהוא הידיד הכי טוב שלה, הם מכירים בטח הרבה לפני ששנינו מכירים. סעמק אני מרגיש כמו בורג קטן בתוך כל מעגל החברים שלה. אמרתי לה שאני אנסה להגיע, שרק תסמס לי את הכתובת, ומתי, ומה להביא. אני לא יודע איך הולכות מסיבות כאלה. בדרך כלל השישייה מארגנת, ובדרך כלל לא הייתי מוזמן. רק למסיבות שאליהן הוזמנה כל השכבה הוזמנתי. פה זה אחרת. כשזה נוגע לבית של נדב ידעתי שיהיה מדובר באנשים מסוימים, בחברה מסוימת שמוזר שגם אני נכנסתי אליה.
קצת אחרי שהתעוררתי התקשרתי לעומר ושאלתי אותו אם הוא יודע על התכנון של המסיבה הזו, והוא צחק ואמר שכן, שלהבדיל ממני הוא שמע על זה היום בבית הספר כשהוא הגיע ואני לא. אחר כך נאנחתי שאין לי ממש כוח כי גם יצאתי אתמול, והוא באמת תהה לאן נעלמתי אתמול. לא שמתי לב שהוא חיפש אותי, או ששמתי לב ולא היה לי ממש פנאי לענות. אמרתי לו שאני צריך לעשות כל מיני דברים בבית, אבל שאני ממש אנסה להגיע הערב, ושאלתי אותו כמו בחורה מה הוא עומד ללבוש. אני לא יודע בכל את מי אני אמור להרשים.
"תאמין לי אתה יודע להתלבש יותר יפה ממני," צחק עומר, "סומך עלייך שתפציץ."
בהרגשה שלי, י"ב, היא שנה מלאה של הווי ומסיבות. אני לא מופתע שאני יוצא הרבה יותר משאי פעם יצאתי, לא מופתע שאני מוצא את עצמי נפגש עם הרבה חברים אחרי זמני בית ספר, יוצא בערב, פוגש חברים מבתי ספר אחרים וגם מכיר אנשים חדשים שהם חברים של חברים. זה חלק בלתי נפרד מהשנה הזו. כל מי שעבר את זה, בני דודים למיניהם, סיפרו לי שכשאגיע לכיתה הזו, אני אוכל לדעת מי האנשים שאני באמת אקח איתי להמשך הדרך. כרגע אני משתדל לא לחשוב על זה יותר מידי. אני רק בתחילת י"ב. כל החיים עוד לפניי.
בערב, אחרי שעות של עבודה בבית וניקיונות רצחניות, אמא החליטה שנורא באלה שהכל יראה פתאום נקי ומצוחצח, עליתי על בגדי היציאה שלי, מעיל העור שפעם קנו לי ואני סוגד למי שקנה אותו, ונסעתי לכיוון הכתובת של הבית של נדב. ראיתי כבר בכניסה את נועה, מחויכת, עומדת כל כך יפה לבושה בג'ינס וחולצה מדהימה. אני כנראה תמיד אתחרט על שאיבדתי אותה.
"שלום שלום." אמרתי בחיוך. היא צרחה צרחה קטנה ונתנה לי חיבוק חזק. היא באמת לא האמינה שאני אגיע. היא אמרה לי להיכנס, לקחת משהו לשתות, ושהיא תמצא אותי בקרוב, כי גם יש לה מה לספר לי. חייכתי אליה, נכנסתי פנימה וחיפשתי אנשים מוכרים.
"בר!" שמעתי קריאה ממאחוריי. הסתובבתי וראיתי ילד מחייך אליי ומנופף לי. התקדמתי אליו וניסיתי להיזכר בשם שלו. סעמק, זה לא טוב.
"נדב, אהלן." הוא אמר ולחץ לי את היד. חייכתי ולחצתי גם לו את היד. היה לי נורא נוח כשהוא בא והציג את עצמו. לא ידעתי שהחברים של נועה כל כך מקסימים. הוא צחק ואמר שברור לי שאני אתחיל להרגיש לא קשור, אבל שלנועה נורא היה חשוב שאבוא. הוא לחש שרוב המפגשים האלה זה של החבורה שהייתה רגילה להיפגש, שאפילו האקס של נועה לא יכול לצאת מהחבורה הזו שהיא חלק ממנו, אבל שאני לגמרי מוזמן להכיר קצת חברים חדשים.
"יש בירות קרות," הוא צחק, "אם תאבד את עצמך בין אנשים שאתה לא מכיר, חפש אותי, אני מיד אבוא." הוא אמר וטפח לי על השכם. חייכתי אליו, כמו ילד קטן שלא מבין לאן הוא הגיע והוא הלך לדרכו. אני בהחלט הייתי חייב בירה קרה כדי ליהנות.
"תפסיק להיות עם כזה פרצוף, אתה נראה כאילו הבאתי אותך לבאסה של החיים שלך.." שמעתי את הקול של נועה לידי.
"אני ממש בסדר אל תדאגי. ונדב ידיד שלך, בואנה הוא גבר על.." צחקתי. היא צחקה גם, עם חיוכה המושלם, והסתכלה עליי.
"טוב אל תהרוג אותי, אבל לא רק בשביל שתהנה מהמסבה הבאתי אותך לפה.." היא נאנחה.
"הנה זה מגיע.." אמרתי והסתכלתי עליה, "מה יש?"
"אתה מכיר את תמר? חברה שלי?"
"בטח, גם סיפרת לי עליה. החברה הכי טובה שלך, אמרת שהיא פרח." חיקיתי אותה כמו שהייתה כשסיפרה לי סיפור עליה בזמן האחרון.
"בדיוק. אז היא.." היא אמרה בחיוך. מיד הבנתי למה היא מתכוונת. חייכתי והרגשתי שאני מסמיק. מתי נהייתי כזה פופולרי בקרב בנות השישייה הנצחית?
"ממתי?" צחקתי והסתכלתי עליה מובך. היא צחקה ואמרה שרק לפני כמה ימים היא גילתה אבל שתמר לא הייתה בטוחה אם זה נכון, בגלל כל הסיפור. הסתכלתי עליה מופתע והבנתי שהיא החליטה שכן לגלות למישהו על מה שהיה. היא נאנחה ואמרה שתמר היחידה שיודעת מבין כל החברות, אבל שהיא סמכה עליה מספיק בשביל להגיד לה את זה.
"המצב לא יהיה נורא מוזר? את יוצאת עם החבר הכי טוב שלי, אני אצא עם החברה הכי טובה שלך? איך זה שאנחנו לא יחד?" צחקתי. אומרים שבכל צחוק יש טיפה אחת של אמת. אולי אני באמת באמת מרגיש שפספסתי אותה ורוצה אותה.
"הגורל אוהב לצחוק על כולנו," היא אמרה בחיוך, "אתה בפנים? אתה בנוי לזה?" היא שאלה דואגת. הבנתי מאיפה היא יוצאת, באמת עברתי יותר מידי לאחרונה.
"אני אגש אליה בהמשך הערב, אני יודע מי זו," חייכתי אליה, "מבטיח להפעיל עליה את הקסמים שלי."