מעמד חברתי- פרק 24

-בר-:
עוד ערב אחד הייתי עם הילה. שוב התקרבנו. שוב זה קרה. אני מרגיש יותר מידי אפס. אני כבר באמת משתגע ולא יודע מה לעשות. אנחנו מגבירים את הפעמים שאנחנו נפגשים, אנחנו קרובים הרבה יותר, אנחנו מדברים יותר. אני מרגיש שהיא סומכת עליי הרבה יותר, שהיא חולקת סיפורים אמיתיים לגביה, שהיא מוסרת את עצמה אליי, ועם כמה שאני מנסה לעשות אותו דבר, מאוד קשה לי. ואני מרגיש שאני משתגע. ניסיתי לדבר על זה עם גל, לא היה לו יותר מידי מה להגיד. הוא אמר שעם חברה כמו הילה אני צריך להגיד תודה ולסתום, בייחוד עם כל הפתיחות, בייחוד עם כל מה שרואים שהיא מרגישה.
"אחי.. אני חייב לדבר איתך." התקשרתי לעומר.
"אני בדרך." הוא אמר. בלי היי, בלי שלום, בלי מה קרה. הוא פשוט אמר שהוא בא. אני חשבתי שהוא יהיה באמצע משהו, מדבר עם נועה, נפגש עם נועה, צוחק עם נועה. סעמק אני סתם חבר קנאי. לא חשבתי שהוא יקפוץ, והחדר שלי גם לא ממש היה במצב להכיל אורחים. סידרתי אותו מהר, דחפתי כמה דברים לארון, וסידרתי גם את השולחן. אני חייב שעומר יחשוב שאני קצת יותר מסודר ממה שאני באמת.
"אהלן." הוא אמר, כשהוא דפק על דלת חדרי ונכנס. אמא שלי כנראה הכניסה אותו פנימה. חייכתי אליו והוא התיישב במיטה מולי. הוא נשען על ידיו האחוריות, נאנח, מסתכל על החדר.
"אחי כלום לא השתנה פה אתה יודע.." צחקתי.
"יודע גבר יודע, פשוט לא ממש ביקרתי חברים בשבוע האחרון. אני המון בבית, משחק עם תמר, עוזר לאמא, ככה יצא."
"הכל בסדר בבית?" שאלתי. הוא הנהן אליי ואמר שפשוט לא הפריע לו להיות יותר מידי בבית. שלא היה לו כוח לצאת כל יום אחרי הלימודים, להוציא עוד עשרים שקל פה או עוד חמישים שקל שם, לא היה לו כוח לנסוע באוטו שאין לו לטיול, לא היה לו כוח גם לקחת את האוטובוס. לא היה בא לו לשבת ולדבר עם חבר, ולא התחשק לו ללכת לראות סרט. לא היה לו כוח להציע לשכנים ללכת ולהוציא את הכלב שלהם לטיול, ולא היה לו כוח ללכת ולצלם תמונות להנאתו. לא היה בא לו להתנדב לאסוף את תמר מהגן והוא כל הזמן חיכה שאמא תחזיר אותה הביתה, לא היה לו כוח אפילו ללכת ולשחות. לא הבנתי מה עובר עליו, פשוט לא הבנתי. החבר הכי טוב שלי בדיכאון ואני עסוק במשולש אהבה דפוק.
"אחי מה עובר עלייך?" שאלתי אותו.
"בוא נדבר בחוץ, אין לי אוויר." הוא אמר. הוא נפל על השכל, אני נשבע. הנהנתי אליו, ירדנו במדרגות והלכנו לכיוון המרפסת. הוצאתי שתי פחיות של שתייה ויצאתי לשבת איתו בכיסאות בחוץ. נתתי לו פחית אחת. לפחות הוא זוכר איך לפתוח פחית..
"למה אתה רצית לדבר?" שאל עומר והסתכל לנקודה לא ברורה ישר.
"רציתי להתייעץ איתך בקשר למשהו." אמרתי, מרוגז על זה שהוא מחליף נושא ולא מדבר על מה שמציק לו. הוא שתק, כנראה ציפה שאני אדבר.
"אני לא מתכוון לפתוח את זה לפני שאני מבין מה עובר עלייך. חשבתי שממש טוב לך, חשבתי שאתה בתקופה מאושרת."
"איזה.. הרסתי הכל." סובבתי אליו את מבטי והסתכלתי עליו מופתע. עומר לא מפשל. עומר לא ממש יודע לפשל.
"אתה מדבר על נועה?" שאלתי אותו. מרגיש את הגוף שלי מת רק בגלל שאני אומר את השם שלה.
"כן אחי," הוא אמר, ולראשונה הסתכל לי בעיניים, "לא מדברים."
"מה?" שאלתי אותו לא מבין. הוא הנהן אליי ולקח לגימה. הוא סיפר לי על ריב שהיה לשניהם, שמאז הם לא מדברים. שאלתי אותו לפני כמה זמן הוא היה, והוא אמר שכבר שבוע וחצי הם ככה. אני לא שם לב שהזמן עובר כל כך מהר כי ימים שלמים אני עסוק במחשבות טורדניות.
"תשמע.. התאהבתי בבחורה הלא נכונה." הוא אמר לי. הרגשתי שהוא מרסק לי את הלב. בפעם הראשונה מאז שהתחיל כל הקשר בין נועה לעומר, הבנתי שהוא התאהב בה. יותר מזה, הבנתי שלי כבר אין סיכוי. כל כך הבנתי למה הוא התאהב בה. החיוך שלה, המבט שלה, הצחוק שלה. באותה שיחה מטורפת שהייתה ביני לבינה, שהתאפקתי לא לעשות בה כלום, ונלחמתי עם עצמי כשאמרתי לה שאני מעדיף שלא נדבר כי ידעתי שמשהו אצלי לא גמור ואם רק אדבר איתה- אתאהב בה יותר, הוא מכניס זווית שרק מעמתת לי את החששות שלי מהחודש האחרון. אם הדברים מתנהלים כמו שצריך, הם יהיו ביחד תוך פחות משבוע. נועה לא תעשה בעיות, רואים אותה מחייכת כשהיא בסביבתו, רואים אותו פורח כשהוא איתה, ורואים את הכימיה שיש לשניהם. אבל רגע..
"בחורה לא נכונה?" שאלתי אותו כשיצאתי מהמחשבות, "למה לא נכונה?"
"אחי.. היא לא שלי. היא שלך." עיניי נפערו והסתכלתי עליו. הוא קם מעוצבן, התחיל ללכת הלוך וחזור במרפסת, ואני הסתכלתי עליו ושתקתי. הוא אמר שהיא שלי. אבל היא לא שלי. היא הייתה שלי ללילה, היא הייתה חוויה, היא הייתה פורקן של רגשות, אבל היא לא שלי. הנערה הזו היא לא שלי. אם הייתי רוצה, אם הייתי מוכן, הייתי מפתח איתה מערכת יחסים כי הייתי יודע שאני יכול. אני לא יכול. יש גבול. את הגבול הזה סיכמנו טוב מאוד בינינו באותה שיחה כואבת. לי בינתיים יש מישהי אחרת. נועה לא שלי. הלוואי והיא הייתה שלי.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי כשסוף סוף יכולתי להוציא משפט מהפה.
"אני ישבתי מולה נמס," הוא אמר והתיישב חזרה בכיסא, מרכין את ראשו, "ישבתי מולה מתמוגג כשהיא הייתה אצלי בבית, אחרי שהיא שיחקה עם תמר, אחרי שראיתי כמה אושר היא גורמת לאחותי הקטנה, ורק התאהבתי בה יותר. קלטתי את החיוך שלה מבצבץ בין משחק למשחק, דיברנו המון. היינו קרובים, שמענו מוסיקה, הסתכלתי עליה," הוא שיחזר בפניי, רגעים שרק מלשמוע אותם אני מקנא ומת, "היא הסתכלה עליי, ואני העברתי את המבטים בין השפתיים לעיניים. אחי אני מצטער שאני מתאר את זה ככה אבל פשוט.."
"זה בסדר, תמשיך." אמרתי.
"היא אמרה לי לנשק אותה, בקול רגוע, בטוח.." הוא נאנח. הסתכלתי עליו קפוא, מנסה להדחיק את הכאפה שאני רוצה לתת שבכלל לא מגיעה לו. "ולא יכולתי. ליטפתי את הפנים שלה, הרגשתי את הרכות שלהם, ורציתי להתקרב, אני נשבע לך שרציתי, כל כך רציתי בזה, בחיים שלי לא רציתי לנשק ככה בחורה." הוא אמר והרים את קולו, הסתכל עליי רועד, השתמש בידיים שלו כדי להעביר את המסר, "וחשבתי עלייך," הוא אמר ודפק את ידו בידו השנייה. "חשבתי על זה שאני לא יכול לעשות את זה לחבר הכי טוב שלי, לא יכול לקחת לו את הבחורה, שאני לא אוכל להרגיש טוב עם זה שככל שאנחנו נתקרב, אתה תרגיש יותר רע. לא הפסקת להרגיש לבחורה הזו משהו מאז מה שקרה, ועם כל הקשר שנוצר לנו, ראיתי שאתה מדחיק את הכעס פנימה. אני מעדיף לאבד אותה מאשר לאבד אותך." הוא אמר.
"בגלל זה אתה כל כך מבואס?" הרמתי את קולי כועס קצת, מעוצבן, "זה מה שהורג אותך כבר שבוע וחצי? הפסדת את מי שגרמה לך להיות מאושר בגללי?!"
"מה ציפית?!" הוא כעס וקם, "אני לא הייתי מתנפל עליה ככה. הייתי קופץ על ההזדמנות הזו אם זו הייתה בחורה אחרת, לא מישהי שיש לך היסטוריה כל כך לא גמורה איתה. זה היה מרסק אותך אחי.. אני לא בן זונה, אתה יודע את זה!" הוא אמר.
"אתה פשוט.." נאנחתי וקמתי אליו. הסתכלתי עליו ונתתי לו חיבוק חזק, הרבצתי לגבו תוך כדי החיבוק, טפיחות על הגב, והוא החזיק חזק את החיבוק, תפס בחולצתי, ולא עזב. אני לא יודע מה עשיתי כדי לזכות בחבר כמוהו, אבל כנראה שעשיתי משהו טוב בחיים.
"אתה אוהב אותה?" הוא שאל אותי אחרי שהתנתקנו. הוא הסתכל עליי עם פנים עצובות אבל רגועות יותר מהפנים שהיו לו כשבא הנה. הנהנתי אליו בשקט. "אז לך אליה, לך ותעשה את מה שאתה רוצה כבר חודש וחצי, לך וגרום לסיפור הזה לקבל סוף נורמלי, לקבל סוף טוב. אני לא יודע מה היא מרגישה, אין לי שמץ. יכול להיות שתקבל טריקת דלת בפרצוף. אבל זה שווה את זה כי תדע שניסית עד הסוף. אם זה לא יעבוד תעבור הלאה, ושנינו נמשיך לחפש את האחת שתגרום לנו להיות מאושרת. נקווה בפעם הבאה שלא נתאהב באותה בחורה."
"ומה אתה תעשה?" שאלתי, "אני זה בורג אחד במערכת, אם היא תהיה שלי.."
"אני אדחיק." הנדתי את ראשי לשלילה.
"אתה גורם לזה לקרות, זה דבר אחד, אבל אם אתה נשאר בלי כלום, אז גם אני נשאר בלי כלום." אמרתי
"אל תעשה לי סצנות של סרט ילדים טובים, יש לי את זה מספיק בסרטים שאמא אוהבת לראות," הוא צחק, "אתה לא מפסיד את הבחורה הזו. אתה לא. אתה תפסיד אותה רק אם היא, ואני מדגיש היא, תגיד לך לא. אתה את שלך תחשוף, הרגשות שהרגשת שם.. זה לא בא סתם." ידעתי שהוא צודק, ששווה להילחם בחיים על הדברים שכל כך אוהבים. הרגשתי בתוך משולש שהפך לרביעייה של סיפור מטומטם. מלחמה על בחורה אחת, עם החבר הכי טוב, כשיש לי בחורה משלי מהצד. סיפור אחד אולי נשלם, הבחורה שמהצד לצערי הייתה הסחת דעת, היא התאהבה, אהבתי אותה, ואני בן זונה כי אני אגרום לזה להיפסק. דבר ראשון זה להיפרד ממנה. אחר כך צריך לתת לזה זמן. כרגע זה רגיש. עומר ימשיך להיות דיכאוני אם הוא יראה אותה לעיתים קרובות יותר צמודה אליי, ומי אומר שהיא בכלל תרצה אותי? הכדור בידיים שלה בלי שהיא בכלל יודעת את זה.