מעמד חברתי- פרק 22

-נועה-:
החיים חזרו למסלולם בשבוע אחרי השיחה עם בר. ביליתי הרבה יותר עם החברות שלי, בעיקר חיזקתי את הקשר שלי עם תמר. היא תמיד הייתה הקשר היותר טוב שהיה לי עם החברות האלה, היא תמיד קיבלה אותי ואת מצבי הרוח שלי, והבינה אותי הרבה יותר כשרציתי להתנתק מכל הקבוצה הגדולה. לפעמים להיות מרכז של קבוצה גדולה שתמיד ובאופן תמידי מושכת תשומת לב זה לא קל, ולפעמים נורמלי שרוצים קצת חופש. היא תמיד הבינה כשנמאס היה לי להיות באור הזרקורים.
עוד במשך השבוע הזה יצא לי לצאת עם אח שלי לאכול ולשתות משהו באחד הערבים. אנחנו משתדלים לעשות מפגש כזה אחת לשבוע לפני הגיוס שלו כי אנחנו יודעים שאחר כך זה יהיה כבר הרבה יותר קשה. למזלו הרבה מהחברים שלו עדיין מחוץ למסגרת הזו של הצבא, ולכן הוא נפגש איתם הרבה, אבל גם דואג לשמור לי את הזמן שלי. אני רואה שגם לו כמוני מאוד חשוב לחזק את הקשר של שנינו. באותה הפגישה דיברנו הרבה על שבוע המעשים הטובים של בית הספר. דיברנו המון על המעשים שמצאתי לנכון לעשות ומעבר לזה סיפרתי לו על כל מה שהתחדד לי עם השבוע הזה. הסברתי לו שאני מרגישה שיש לי חיבור מטורף עם בנאדם שבחיים לא הייתי חושבת שיהיה לי איתו חיבור כל כך טוב, בנאדם ששקט הרבה יותר ממני, שמופנם הרבה יותר ממני, ונמצא הרבה פחות בפסגתה של השכבה הזו. מעבר לזה אמרתי לו כמה אני מעריכה את עומר בתור בנאדם, בתור אח גדול, בתור תלמיד.
"אני חייב להגיד לך שאני מת לפגוש את העומר הזה." אמר לי תומר.
"אני לא יודעת אם זה יקרה בקרוב," צחקתי, "הוא לא מהאנשים שאני אביא הביתה כדי שתפגשו. אני לא בטוחה אפילו מה הוא בשבילי. אני מניחה שאפשר לקרוא לו ידיד שלי."
"אבל?" שאל תומר בחיוך.
"אין אבל." צחקתי. הוא עיקם את פרצופו.
"אני לא יודעת," נאנחתי, "זה מצב מוזר. אני לא בטוחה שאני רוצה להתקדם כי אני לא יודעת מה המצב מהצד שלו, ואני מפחדת לאבד את הקשר איתו אם אני אסתכן. אני לא רואה שהוא לוקח את הצעדים האלה כדי לקדם את מה שיש בינינו הלאה. אני גם לא כל כך רגילה לסיטואציות האלה." אמרתי לו.
"פעם ראשונה שנועה יוסף רודפת אחרי בחור." הוא אמר. יכולתי לצחוק או ללגלג, אבל מה שהוא אמר היה כל כך נכון. עומר הוא מהטיפוסים הבישניים שחייבים לרדוף אחריהם כדי לקבל את מה שרוצים, שחייבים לבוא מעצמך כדי ליזום איתם את הקשר, שהם לא בטוחים מספיק בעצמם כדי לבוא לבד. הייתי מעבירה לעומר כמה שיעורים בביטחון עצמי, אבל זה יהיה כל כך מתנשא מצידי שאני מעדיפה לא לעשות את זה. אם רק הייתי יכולה לדבר איתו על העניין, לחשוף בפניו את הדברים שאני מרגישה, שאני רוצה לתת לקשר הזה צ'אנס.. אבל כמו שאני מכירה אותו- גם זה יכול להלחיץ אותו.
יומיים אחר כך פגשתי את עומר בחניות י"ב בסיום הלימודים. הוא חייך אליי, הניף את ידו לשלום והתקדמתי אליו. לא ראיתי אותו במשך היום, הייתי עסוקה בטלפון במשך רוב היום. חברה של המשפחה שבגיל שלי הייתה במשבר בגלל פרידה ובמשך כל היום ניסיתי לעזור לה. נורא חשוב לי לשמור איתה על קשר טוב ולהיות לצידה, יוצא לנו הרבה פעמים להיפגש במסגרת המשפחה. הרגשתי שבאיזשהו שלב צריך פשוט להסית לה את המחשבות האלה הצידה, אבל בכל פעם כשנקטעה השיחה בגלל שיעור וחזרה בהפסקה אחר כך, שמתי לב שהיא חוזרת לחשוב עליו. בסופו של דבר היא צריכה ללמוד להתגבר.
"מה קורה? לא ראיתי אותך היום." אמר לי עומר בחיוך.
"הייתי תקועה ברוב ההפסקות בשיחות עם איזה חברה, לא חשוב. מה קורה איתך עכשיו?" חייכתי.
"האמת ששום דבר מיוחד, רוצה לקפוץ?" הוא שאל בחיוך. חייכתי אליו. זו פעם ראשונה שהוא מציע מיוזמתו שניפגש באחר הצהריים. אמרתי לו שאני אשמח, וצחקתי שהוא מזמין אותי אליו אבל בעצם אני אסיע את שנינו אליו.
"אני ממש מתקדם אבל עם הרישיון," הוא אמר בחיוך חושף שיניים, "עוד מעט ניגש לטסט. המורה אומר שיש לי סיכוי טוב להצליח לעבור ראשון."
"אני מאמינה בך," צחקתי בחיוך והתקדמתי יחד איתו לכיוון האוטו, "זה לא עד כדי כך קשה."
"איזה עברת?" הוא שאל בהתעניינות.
"שני." חייכתי.
"ממה שהבנתי," הוא אמר כשהאוטו השמיע את ציפצוף הפתיחה שלו, "הטובים ביותר עוברים שני."
אחרי שאכלנו אצלו צהריים, ואחרי שהתעקשתי לעזור לו לסדר את הכלים והוא התעקש שאני אורחת וצריכה בסך הכל לנוח, עברנו לחדר שלו. הבית היה ריק. ממה שהבנתי אחותו תמר נמצאת בצהרון עד עוד שעה. צחקתי ואמרתי שאני ממש אשמח לראות אותה, שהתגעגעתי אליה מהפעם האחרונה שהייתי כאן. הוא שוב אמר כמה הייתי מלכה באותו יום, וכמה באמת עזרתי לשניהם.
"איך זה באמת שאין לך אימון היום?" חייכתי אליו. אני כבר זוכרת כמה פרטים עליו.
"יפה זכרת," הוא צחק, "אבל יש השבוע רק פעמיים, המורה באיזה תחרות עם תלמידים אחרים שלו אז הוא צמצם הפעם את השיעורים."
"אתה ממש אוהב את זה הא?" שאלתי. ישבתי על המיטה שלו, נשענת על הקיר שמאחוריי. הוא קם מהמיטה והתקדם למחשב הנייד שלו שהיה על השולחן.
"כן אני מרגיש ממש חי כשאני שוחה," הוא חייך אליי, "מה את אוהבת לשמוע?" הוא שאל והפנה את מבטו אליי.
"אתה יכול לשים מה שאתה רוצה, העיקר שאני עדיין אשמע אותך כשנדבר." הוא חייך אליי, חצי בביישנות, ושם שירים של אמן שאני לא מכירה. הוא סיפר לי שהוא גילה את האמן הזה לפני שנתיים ומאז הוא מכור, כי הוא מאמין נורא בשירים שלו, שהם לא רפיטטיבים מידי ויודעים לבטא משהו. אמרתי לו אם יש מוסיקה שהוא שומע שהיא גם רק בשביל הכיף, לא מוסיקה שיושבים וממש מאזינים למילים, והוא אמר שלכל אחד יש. הוא צחק ואמר שיש לו אהבה למוסיקה מסרטים וממחזות זמר, שאת זה הוא יכול לשמוע שעות בלי להקשיב למילים בכלל וזה יעודד לו כל מצב רוח. צחקתי ונתתי לזמן קצר למילים להיכנס לי אל תוך הגוף.
אחר כך התחלנו לדבר, על הכל מהכל. הזמן טס. פעם אחת הסתכלתי על השעה והיה רבע לארבע, ובפעם הבאה, כששמעתי את הדלת נפתחת ואת הקול של אמא של עומר, היה כבר רבע לחמש. כשתמר קלטה אותי יוצאת מהחדר של עומר היא רצה אליי ונתנה לי חיבוק חזק. צחקתי וליטפתי את ראשה ושאלתי מה שלומה. ככה עברה לה עוד שעה נחמדה, במשחקים עם תמר, בשיחות עם תמר, עד שאמא שלה אמרה שהגיע הזמן לשחרר אותי קצת ולהחזיר לי את השיחה עם עומר. צחקתי ואמרתי לתמר שאני מבטיחה שאני אבוא לשחק איתה שוב אבל שלא נעים להיעלם לגמרי ככה לאח שלה. היא חייכה אליי והנהנה אליי וחזרה לאמא. היא בדיוק הכינה לה משהו לארוחת הערב.
"את מקסימה עם ילדים את יודעת?" עומר אמר לי כשחזרתי לחדר וסגרתי את הדלת אחריי.
"היא מדהימה אחותך, אני לא עם כל ילד ככה." חייכתי אליו והתיישבתי לצידו.
"עדיין, היא ממש אוהבת אותך, זה נורא מקסים לי לראות." חייכתי אליו וסובבתי את מבטי אליו. הנהנתי אליו הנהון קטן וחייכתי. הרמתי לרגע את עיניי אל עיניו כדי לקלוט את מבטו, וראיתי אותו מסתכל עליי בחיוך, מובך קצת. ידעתי שיש משהו באוויר, ידעתי שיש חיבור שאי אפשר להסביר ושמשהו צריך לקרות. לא הבנתי למה לוקח לו כל כך הרבה זמן, וממה הוא כל כך מפחד. הוא לא רואה שאני לא אדחה אותו אם הוא יתקרב, הוא לא רואה שגם אני רוצה בזה?..
"עומר.." אמרתי לו רגועה, עדיין מסתכלת עליו.
"מה?" הוא אמר לי בחיוך קצר.
"תנשק אותי." אמרתי לו. הסתכלתי עליו, בפנים מתמוגגות, וחייכתי חיוך מבויש. ראיתי אותו נאנח, וידו עלתה כדי ללטף את הלחי שלי. הוא ליטף עם האגודל שלו את הלחי שלי ואני התמסטלתי מהמגע הזה. כל כך הרבה זמן חיכיתי שהוא יתקרב אליי ככה. הרכנתי קצת את ראשי אל היד ואז העליתי את מבטי שוב. הפעם ראיתי אותו מחליף הבעה.
"אני לא יכול." אמר לי עומר. הוא הרכין את ראשו, הוריד את ידו מהלחי שלי, ליטף לרגע את הכתף שלי והחזיר את היד אל עצמו. הסתכלתי עליו מופתעת, והתרחקתי מעט, לא להיות כל כך קרובה לפנים שלו.
"מה קרה?" שאלתי אותו, מרגישה את הפגיעה עולה ועולה, את הכאב מגיע, את האכזבה. שמעתי רעש של טלפון מצלצל, קרוב אליי. זה לא היה הטלפון שלי, זה היה הטלפון של עומר. ראיתי אותו מוציא אותו מכיס המכנסיים שלו, ועונה לשיחה. הוא אמר למישהו שהוא לא יכול כי אני אצלו, הרמתי מיד את מבטי וכיווצתי את גבותיי. עם מי הוא ידבר שמכיר אותי? הוא סיים את השיחה במהירות והניח את הטלפון על המיטה.
"בר," הוא אמר מיד, "הוא רצה לקפוץ."
"היית אומר לו שהוא יכול לבוא, אני ממילא הולכת עוד כמה דקות." אמרתי לו.
"נועה אל.." הוא נאנח, "אני מצטער, אבל אל תברחי. לא.. לא דיברנו על זה בכלל, אבל פחדתי להעלות קצת את הנושא הזה. נורא טוב לי עם איך שאנחנו עכשיו, כידידים טובים. נפגשים פה או שם, אבל לא ממש מחויבים אחד לשנייה. אני לא בנוי לזה עדיין, אני לא יכול להתחייב כרגע לקשר." הוא אמר. הנהנתי אליו בעצב ונשכתי את שפתיי.
"היו שני אנשים ששמעתי מהם את זה בחיים שלי," אמרתי לו, "אתה פשוט יכול להגיד שאני לא מושכת בעינייך, שאתה לא מרגיש אליי את מה שאני מרגישה, רק בבקשה אל תגיד לי שאתה לא בנוי להתחייב לקשר."
"ואם אני לא משקר לך?" הוא אמר, נרתע, מסתכל עליי מבולבל.
"אני רואה שזה לא הכל," אמרתי לו כשאני רחוקה ממנו, "זה לא הדבר היחיד שמרתיע אותך ממני." אמרתי עצובה.
"אני נשבע לך.. את מדהימה בעיניי, אמן והייתי יכול. זה לא שאני לא מרגיש כלום את חייבת להבין.." אבל כבר לא הבנתי כלום. האגו נפגע, הכאב התחיל והתגבר, הרגשתי בפעם הראשונה מה זה כשמישהו באמת דוחה אותך, מישהו שאתה באמת רוצה. אפילו הפרידה מערן לא כאבה לי ככה. לא האמנתי באותה נקודה לאנשים שאומרים שטוב לקחת סיכונים- נפגעים מהם יותר מידי. אם רק הייתי שומרת על זה כמו שזה היה, הייתי חוסכת ממני את כאב הלב הזה. הדבר היחיד הטוב שיצא מזה זה שהבנתי מה העמדה שלו. הוא לא רוצה אותי ככה.
"נועה תקשיבי לי רגע," הוא אמר לי כששמתי כפכפים והתקדמתי לכיוון הדלת, "נועה בחייאת תעצרי רגע." הוא הרים את קולו. פעם ראשונה ששמעתי אותו מרים את קולו.
"זה לא אמור לשנות כלום," הוא אמר לי כשהגב שלי עדיין מסובב אליו, "אני מבין אם תרצי להתרחק לאיזה זמן," הוא אמר ושמעתי בקולו כמה קשה לו להגיד את זה, "אבל שתדעי שאני לא רוצה להפסיד אותך. אני מרגיש שיצרנו פה קשר נורא טוב, ובגלל העניין הקטן הזה, לא שווה לוותר על זה."
"רגשות זה לא עניין קטן," אמרתי לו והסתובבתי אליו, "התאהבתי בך. ואתה פשוט לא מרגיש אותו דבר." הרבה זמן לא הייתי דרמטית ככה, אבל כשאמרתי לו שהתאהבתי בו הבנתי מה עבר עליי בשבועות האחרונים. יצאתי מהבית שלו, מעבירה חיוך קטן ומאולץ בתמר ובאמא שלהם, וירדתי במהירות אל האוטו. עכשיו צריך ללמוד לשים דברים על הולד.