מעמד חברתי- פרק 17

-בר-:
קיבלתי שיחת טלפון מעומר כשהייתי עסוק בקיפול כביסה, זו אחת העבודות הברורות שאני עושה בבית. אצלנו בבית יש חלוקת עבודה די ברורה. אני די שונא לעשות כלים, ולכן אני כמעט ולא מתקרב למטבח ולמה שנוגע בלשטוף את הכלים, אבל הדברים האחרים יכולים להיות מוטלים עליי. אני יכול לקפל כביסה, לשטוף את החדרים, לשאוב אבק. רק כלים לא. פעם אחת בטעות שברתי את אחת הכוסות הכי אהובות על אמא שלי. מאז אני בטראומה. עומר ביקש לקפוץ אליי יותר מאוחר, ומכיוון שהבית היה ריק וידעתי שכולם אמורים להגיע מאוחר, ולא תזיק לי חברה, אמרתי שהוא יכול לקפוץ בשמחה. היה לי קצת זמן להירגע כי חזרתי מוקדם מבית הספר, אין הרבה פואנטה בימים הראשונים של י"ב. אני מחכה שיגיע גל המשימות כדי לדעת איך למקד את עצמי הכי טוב בקשר לשנה הזו.
לא נשארתי בערפל בקשר למה שקרה אתמול עם הילה. היא הסבירה לי מיד על הבוקר את כל מה שקרה כדי של אהיה לחוץ. אמא שלה מסתבר היא דרמטית מטבעה, ולכן גם בעצב וגם בהתרגשות היא נשמעת אותו דבר בטלפון- לחוצה. מסתבר שהגיעו קרובים מחוץ לארץ שהמשפחה שלה לא ראתה אולי עשר שנים, ואמא שלה חטפה את הדרמטיות וההתרגשות המטורפת והייתה חייבת לשכנע אותה לבוא הביתה בלי להסביר לה למה. אל תשאלו אותי למה היא בחרה לעשות את זה ככה על ידי להלחיץ ממש את הבת שלה, אבל זו הבחירה שלה. הילה סיפרה לי שכשהיא הגיעה הביתה היא התרגשה עד דמעות, כי היא ראתה ילדים קטנים שהיא זיהתה לפי הפרצוף גדולים הרבה יותר משהיא זכרה. עוד היא סיפרה שהם ישבו שם כמה שעות, הסבירו שהם הגיעו לביקור בארץ ועשו כמה בירורים בשביל לגלות איפה הם גרים. כולם נורא הצטערו שהקשר נותק בעשר השנים האחרונות אבל הבטיחו שינסו שזה לא יקרה יותר, שהילדים חייבים להיפגש יותר וכל הדברים האלה. הדברים ההזויים האלה מדהימים אותי כשהם קורים.
דבר מיוחד שקרה לי היום אחרי שחזרתי מבית הספר זה שנכנסתי הביתה ועל השולחן הגדול הונחה קופסא מקרטון. עליה נכתב בר, ולידה היה פתק מאמא שכתבה שכשהיא יצאה היום יותר מאוחר לעבודה היא ראתה את הקופסא הזו והכניסה פנימה. היא פתחה אותה בקטנה כדי לראות שזה לא חומר נפץ או פצצה או משהו מסוכן, וכשהיא ראתה מה זה היא ממש שמחה. היא יודעת שגם אני אהיה שמח מזה. פתחתי את הקופסא וראיתי חמישה דיסקים. בימינו היום אנשים כבר כמעט ולא אוהבים את זה, שומעים את כל המוסיקה שלהם מהמחשב ולא מייצרים חשיבות לדיסק הפלסטיק המיוחד שאומנים עובדים מאוד קשה כדי לשחרר לחלל האוויר. לי בחדר יש מערכת סטריאו, ככה אני אוהב לשמוע מוסיקה, כשהיא תוקפת את החדר על ידי הרמקולים שתלויים בה גבוה. הדיסקים היו של האמנים האהובים עליי, דיסקים שאני לא יודע איך מי שעלה להביא אותם עלה על זה, אבל הם השלימו אוספים. שני דיסקים של אמן אחד, עוד אחד של אמן אחר, ועוד שניים של להקה. דיסקים שהיו חסרים לי ולא הרמתי את התחת או התקציב כדי לקנות אותם. הייתי בשוק כשקיבלתי אותם, אבל מאושר בטירוף. מישהו באמת יודע איך לשמח אותי.
"אני רוצה להתחיל בזה שאני מצטער," אמר לי עומר כשהוא התיישב מולי עם כוס של נס קפה, "זה לא יעבוד. אנחנו נצטרך לחשוב על דבר אחר שאפשר לעשות לערן כי נועה לא תדבר איתו, בעיקר לא עכשיו."
"מה קרה ביניהם פתאום?"
"היא הייתה אצלו אתמול, הוא פגע בה בנקודה נורא כואבת, היא מרגישה שהוא שכח את כל הדברים הטובים שקרו בקשר שלהם, רגעים שהיו לפי מה שהיא אומרת סימן בקשר שלהם, קפיצת מדרגה. כרגע ממה שאני מבין היא לא יכולה להסתכל לו בעיניים."
"עד כדי כך?" שאלתי עצוב. הוא הנהן. לא נעים לי שזה המצב בין שניהם. אני לא רוצה שהיא תיפגע מהחמור הזה, וכרגע נשמע שהוא לא מפסיק לפגוע בה, ולמרות שהוא מנסה לחזור למשהו טוב, הוא תמיד מפספס. אם הייתי מדבר איתו הייתי מציע לו פשוט לתת לה להירגע ואת הזמן שלה, והיא תבוא מעצמה. אבל אנחנו לא מדברים.
"יש לנו רעיון אחר?" שאל אותי עומר אחרי שתיקה. הנדתי את ראשי לשלילה. הנחתי שאני בטח אקנה לו משהו, למרות שרציתי לעשות פה משהו הרבה יותר מזה. זה נראה שאפילו עומר נכנס לזה הרבה יותר ממני. הוא רוצה להרגיש שותף למשהו טוב שיקרה למישהו שנורא משפיע בחברה שלנו. חשוב לו להוכיח.
"תגיד, אתה עוד חושב על אותו לילה?" שאל אותי עומר. פקחתי את עיניי ונשענתי על הספה שישבתי עליה. לא דיברנו על מה שהיה ביני לבינה יותר חוץ מאותה שיחה אחרי שזה קרה. הוא שותף פעיל לכל המחשבות שלי על הילה, ועל כל מה שעובר, ואת המחשבות על הלילה שלי ושל נועה השארתי לעצמי. אפילו כשסיפרתי להם באותו יום על מה שקרה לא סיפרתי להם מה הרגשתי, את הטירוף שהרגשתי שם, את כל האמוציות.
"בטח," אמרתי לו, "קצת קשה לשכוח."
"אתה עוד מרגיש אליה משהו?" הוא שאל אותי והסתכל על נקודה לא ברורה.
"יכאב לי לומר לך שכן, אבל כן. ראיתי אותה באיזה יום כשהגעתי לאיזור של הילה, היא התנגשה בי. לא החלפנו יותר מידי מילים.." אמרתי וראיתי אותו מעביר את מבטו אליי, "הבנתי שהיא יודעת מי אני, שהיא כנראה ביררה מי אני, כי היא קראה לי בשם שלי, דבר שבאותו הלילה אני בטוח שהיא לא ידעה. היא רק איחלה לילה טוב בחיוך ופנתה לדרכה. הלב שלי לא הפסיק לדפוק. אתה מכיר אותי.. זה תמיד סימן. הדחקתי את זה הלאה כי אני מתחיל לבנות משהו מאוד טוב עם הילה, אבל תמיד יש את הפרט שאתה חוסם ממנה. על הסיפור עם נועה היא לא יודעת, ואם אני ארגיש שמה שקורה ביני לבינה הוא מאוד רציני אני אספר לה. אם לא אז כנראה שלא וזה ייגמר. אני אגיד לך ברצינות, אני חושב שהנקודה שבה אני אדע מה אני באמת מרגיש להילה יהיה כשאני אבחר אם לספר לה או לא."
"זה עד כדי כך משפיע עלייך?"
"אתה לא יכול לנהל מערכת יחסים עם מישהי ולחשוב על עוד מישהי במקביל," אמרתי מיד, "אתה יוצא הבנאדם הכי מניאק, הכי מגעיל, אתה פוגע בצורה כזו או אחרת במי שאתה יוצא איתה, ובעצמך אתה כלוא."
"אתה לא חושב ששיחה תסדר את זה? לא עבר כל כך הרבה זמן מאז אותו ערב. זה נראה לשנינו כאילו המון זמן עבר, עם כל מה שקרה עם הילה, ובשבילי עם כל השיחות שלי עם נועה.." הוא אמר, "ועם כל תחילת השנה. לא באמת דיברתם אחרי שזה קרה, כל אחד חזר מהר לעולם שלו והדחקתם את זה הצידה אבל לא באמת. אתה לא."
"אם אני אדבר איתה, אם אני אגש לדבר איתה, אני אדע שאני עדיין רוצה אותה." אמרתי לו חד וחלק. הוא הנהן אליי בהבנה ושתה שלוק מהקפה שלו.
"אבל אתה עדיין רוצה אותה, הילה זו הסחת דעת." הוא אמר לי. הסתכלתי עליו בפנים רציניות ועצובות. חשבתי על המשפט שלו, שפתאום נראה לי המשפט הכי הגיוני בעולם. אבל כיף לי עם הילה, אני סומך עליה, אני מרגיש בנוח לשתף איתה דברים שעוברים עליי, אני מרגיש בנוח שהיא תבוא ותשתף דברים שעוברים עליה, אני גם נמשך אליה, זה לדעתי מדד ראשוני.
"אני חושב שאני עדיין רוצה אותה אבל יכול לגרום לזה ללכת אם אני רק ארצה. המחשבה על להפסיק את הקשר עם הילה כרגע לא עושה לי טוב, ואני חושב שזה אומר המון."
"לא מאחל לך להיכנס לכזה משולש עוד פעם, אני באמת רוצה שיהיה לך טוב, אבל רק אתה יודע איך לטפל בזה. בסופו של דבר אחת מהן תרוויח, אתה אחלה של חבר."
"תודה מתוק," אמרתי בצחוק, "אם היית בת היינו יחד."
"בזה תהיה בטוח." הוא צחק ולקח עוד לגימה מהקפה. צחקתי ונתתי לו מכה חזקה על הכתף, והוא צחק וחייך אליי. זו חברות.